רע"א 531/11 דב ינקוביץ נ. יאיר שם טוב

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (סגנית הנשיאה

ד"ר ד' פלפל ) בהפ"ב 1049-08 מיום 21.3.2010 בו התקבלה באופן חלקי בקשה שהגיש המבקש לביטול פסק בוררות.

1.

הצדדים היו בעלי מניות של חברה אותה ניהלו בעבר יחדיו. החברה נקלעה לקשיים כלכליים ובין הצדדים נתגלעו חילוקי דעות שהפכו לסכסוך ממושך שהביא את הצדדים בסופו של דבר לערוך "הסכם היפרדות", במטרה לסיים את פעילות החברה, תוך הקטנת הוצאותיה ונזקיה, עד לפירוקה או למכירתה. תחילה קיימו הצדדים בוררות, בהתאם לתניית בוררות שנקבעה בהסכם המייסדים שנערך ביניהם, לפני רואה החשבון של החברה. פסק הבוררות שניתן יושם בחלקו ואגב יישומו התעוררו מחלוקות נוספות בין הצדדים. כן התגלעו חילוקי דעות נוספים בין הצדדים במהלך חיסול פעילותה של החברה. בעקבות זאת פנו הצדדים לבוררות פעם נוספת בהתאם להסכם המייסדים שנערך ביניהם. זו התנהלה לפני עורכת הדין יהודית אשד. פסק הבוררות ניתן ביום 16.6.2008 והושלם ביום 28.10.2008 (להלן יחדיו: פסק הבוררות ).

2.

המבקש הגיש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בקשה לביטול חלקי של פסק הבוררות שנגעה לחלקים שונים של פסק הבוררות. בקשתו התקבלה באופן חלקי ובמסגרת בקשת רשות הערעור שלפני משיג הוא על הכרעות בית המשפט המחוזי באשר לשתיים מטענותיו.

תחילה, משיג המבקש על דחיית טענותיו לפיהן הבוררת לא נימקה את קביעתה כי אין מקום לזכותו בגין סך של 61 אלף ש"ח ששילם בשם החברה לצד שלישי ובדבר עיוות הדין שנגרם לו כתוצאה מהכרעה זו. בעניין זה קבע בית המשפט המחוזי כי בניגוד לטענת המבקש, הבוררת נימקה את דחיית טענתו בדבר הזיכוי האמור וכי אף אם באופן מהותי נימוקי הבוררת היו מוטעים אין הדבר מקים עילה לביטול הכרעתה בעניין זה.

שנית, משיג המבקש על דחיית טענתו לפיה הבוררת לא דנה בעניין שנמסר להכרעתה ועל דחיית טענתו לפיה הדבר פוגע בעקרונות הצדק הטבעי ומנוגד לתקנת הציבור, באופן המקים עילה לביטול פסק הבוררות. העניין אשר לדידו של המבקש הבוררת לא הכריעה בו על אף שנמסר להכרעתה הוא תביעתו כי ישולם לו שכר עבודה על עבודתו בחברה קודם לתקופה בה פורקה. נטען כי הבוררת נמנעה מלהכריע בתביעה זו תוך שהיא קובעת כי הדבר חורג מסמכותה ומאחר שהצדדים לבירור העניין אינם הצדדים לבוררות. בית המשפט המחוזי דחה את טענות המבקש בנקודה זו, תוך שהוא קובע כי מאחר שהמבקש לא צירף לבקשתו את ההסכם בו מצוייה תניית הבוררות בין הצדדים, אין לפניו כל הוכחה כי קביעתה של הבוררת כי הנושא חורג מסמכותה שגויה היא.

3.

לאחר עיון בבקשת רשות הערעור על נספחיה, סבורני כי דין בקשת רשות הערעור להידחות, אף ללא קבלת תגובת המשיב. כידוע, רשות ערעור על החלטת בית משפט לפי חוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות ) לא תינתן אלא אם מתעוררת שאלה משפטית או ציבורית החורגת מעניינם של הצדדים לסכסוך, או אם נדרשת התערבות בית משפט זה משיקולי צדק או מניעת עיוות דין (ראו: רע"א 470/08 כרמל התפלה בע"מ נ' מדינת ישראל, משרד האוצר (לא פורסם, 4.3.2010), פסקה 31 לחוות דעתי והאסמכתאות הנזכרות שם). המקרה שלפני אינו נמנה על אותם המקרים. החלטתו של בית המשפט נוגעת לעובדות המקרה הקונקרטי, להסכמת הצדדים באשר לעניינים שיועברו לבוררות בנסיבות המקרה, ולהכרעה הספציפית של הבוררת בעניינם של הצדדים. אין היא מעוררת כל שאלה עקרונית איפוא ולמעשה המבקש אף אינו טוען אחרת. בנוסף, איני סבור כי יש מקום להתערבות בית משפט זה בהחלטה מטעמי צדק או מניעת עיוות דין. הבקשה אינה מקימה כל עילה להתערבות על רקע זה ואף סבור אני כי החלטתו של בית המשפט המחוזי לגופו של עניין נכונה היא.

ראשית, לטענת המבקש באשר לאי הנמקת הכרעת הבוררת הנוגעת לאותו תשלום לצד שלישי. כפי שקבע בית המשפט המחוזי, מפסק הבוררות עולה כי ההכרעה בעניין זה נומקה (ראו: סעיף 10.1 בעמ' 30 לפסק הבוררות). אף אם סבור המבקש כי הנימוקים שניתנו בעניין שגויים - כעולה מן הבקשה שלפני - אין בכך כדי להקים עילה להתערבות בית המשפט בפסק הבוררות [ראו: רע"א 113/87 חברת נתיבי איילון בע"מ נ' שטאנג , פ"ד מה(5) 511 (1991)]. אציין כי בניגוד לנטען בבקשה שלפני, בפסק הבוררות לא נקבעו רק אותן הקביעות עליהן מסתמך המבקש ולפיהן הבוררת נתנה אמון בגרסת המבקש כי העביר כספים כנטען על ידו לאותו צד שלישי אלא נקבע, בנוסף לכך, כי בחקירתו הנגדית הודה המבקש כי הסכומים לא צריכים "ליפול" גם על המשיב, וכן נקבע כי טענת המבקש באשר לתשלום זה הועלתה לראשונה בסיכומיו.

שנית, לטענת המבקש באשר לאי פסיקת שכר עבודה עבור התקופה הקודמת לתקופת פירוק החברה. דחיית טענת המבקש בהקשר זה נשענה על שני אדנים. תחילה, קבעה הבוררת כי למעשה בסיס התביעה הוא הכרה בהיותו של המבקש עובד של החברה בתקופה הרלבנטית. בנקודה זו קבעה הבוררת כי העניין חורג מסמכותה העניינית וכי ממילא הצדדים לבירור שאלה זו אינם הצדדים לבוררות (ראו: סעיף 2 בעמ' 26 לפסק הבוררות). בנוסף, קבעה הבוררת כי זכותו של המבקש כלפי המשיב ל"התחשבנות" בגין הוצאות, השקעות וזכויות כלפי החברה נובעת מהסכמת הצדדים, ככל שהייתה הסכמה כזו, ומאחר שהסכמת הצדדים בתקופה הרלבנטית הייתה כי שכר עבודה ישולם רק אם מצבה של החברה יאפשר זאת אין מקום לקבל את התביעה. בנוסף, נקבע לעניין זה כי התחשבנות רטרואקטיבית בגין התקופה הרלבנטית בה כל אחד מן הצדדים השקיע משאבים ועבודה בחברה חורגת מכוונת הצדדים בעת ההסכמה (שם). איני מוצא עילה להתערבות בית משפט זה באלו מן הנימוקים שניתנו על ידי הבוררת. אף אם היה ממש בטענת המבקש כי לבוררת הייתה הסמכות לדון בטענתו בנוגע לפסיקת שכר עבודה (ואיני סבור כי כך הוא הדבר), הרי שטענה זו נדחתה אף לגופה, כמתואר לעיל, על יסוד ניתוח הסכמת הצדדים באשר להתחשבנות ביניהם.

4.

אשר על כן, הבקשה נדחית. משלא התבקשה תגובת המשיב איני עושה צו להוצאות.