רע"א 5315/20 ש. פלד - י. וידה בע"מ נ. רשות מקרקעי ישראל

1.

בקשת רשות ערעור על החלטות בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 7.7.2020 ומיום 20.7.2020 בע"א 53741-06-20 (השופט י' אטדגי ), בגדרן נדחו בקשותיהם של המבקשים לעיכוב פינוי המקרקעין מושא המחלוקת עד להכרעה בערעור שהגישו על החלטת הפינוי, ולעיון חוזר בהחלטת הדחייה.

2.

במוקד העניין – סכסוך לגבי פינוי מקרקעי ציבור ב'שכונת הארגזים' בתל-אביב (להלן: המקרקעין ). בשנת 1998 פרסמה המשיבה 1 מכרז שתכליתו פינוי השכונה ובנייתה מחדש. המשיבות 3-2 זכו במכרז, ויחד עם המשיבה 4 הן מחזיקות כיום בזכויות הפיתוח במקרקעין. ביום 2.3.2017, הגישו המשיבות תביעה לסילוק ידה של המבקשת 1 (להלן: החברה ), שבמשך שנים הפעילה במקרקעין מפעל לייצור מוצרי בטון. כיום מושכר המפעל, על ציודו, לצד שלישי, בהתאם להסכם שנחתם בינו לבין החברה ביום 1.6.2018.

3.

ביום 3.5.2020 נעתר בית משפט השלום בתל-אביב לתביעת המשיבות, והורה כי על החברה "ומי מטעמה" לפנות את המקרקעין בתוך 120 ימים. בפסק הדין נדחתה טענת החברה, כי המחזיקים במקרקעין הם בעלי המניות בחברה ולא החברה עצמה. עוד נקבע, כי מעמדה של החברה במקרקעין היה לכל היותר מעמד של בת-רשות מכללא; רשות זו הסתיימה לכל המאוחר ביום 21.9.2015. לבסוף נדחתה טענת החברה, לפיה על-פי תנאי המכרז, תנאי הכרחי לפינוי המקרקעין הוא תשלום פיצוי לבעלי המניות בחברה. בכלל זה עמד בית המשפט על כך שאין חובה בדין לכרוך בין שאלת הפיצוי מכוח מכרז לשאלת הפינוי, ובנסיבות העניין חובה זו גם אינה נלמדת מלשון המכרז. כמו כן נקבע, כי "דרישתה של [החברה] לכרוך את שאלת הפיצוי בשאלת הפינוי לא באה אלא כדי לשמש מנוף במשא ומתן מול התובעות, על מנת לטייב פיצוי זה" .

4.

ביום 22.6.2020 הגישה החברה ערעור על פסק הדין, שאליו הצטרף כמערער גם המבקש 2, אלי פלד, אחד מארבעת בעל המניות בחברה. בד בבד עם הגשת הערעור, הגישו המבקשים בקשה לעכב את פינוי המקרקעין, עד להכרעה בערעור. לאחר קבלת תשובת המשיבות, דחה בית המשפט את הבקשה, בקובעו כי הואיל והמפעל מושכר לצד שלישי, הרי שמדובר בנכס מסחרי והנזק שעשוי להיגרם למבקשים הריהו נזק כלכלי, וככזה – בר פיצוי. בנסיבות אלו אין לעכב את הפינוי, שכן מאזן הנוחות נוטה לטובתן של המשיבות, שפינוי הנכס דרוש להן לשם קידום פיתוח השכונה. עוד צוין, כי הערעור מופנה בעיקרו כלפי ממצאים עובדתיים, והמבקשים לא נימקו מדוע הם סבורים שסיכוייו להתקבל 'גבוהים'. בקשת המבקשים לעיון חוזר בהחלטה נדחתה גם היא, בשל היותן של הטענות בה "ערעוריות" באופיין.

5.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפנַי. לטענת המבקשים, שגה בית המשפט בקובעו כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המשיבות. לשיטתם, אין להתייחס למפעל כאל נכס מסחרי רגיל, מפני שהוא נכס משפחתי הנושא עבורם משמעות מיוחדת. לעומת זאת, הנזק שיגרם למשיבות מקבלת הבקשה אינו משמעותי. לטענת המבקשים, למשיבות אין תוכנית קונקרטית לפיתוח הקרקע, והעובדה שהשתהו כ-19 שנים מאז זכייתן במכרז ועד להגשת תביעת הפינוי מלמדת כי הדבר אינו דחוף בעיניהן. אשר לסיכויי הערעור, גורסים המבקשים כי טובים המה. לטענתם, פסק הדין ניתן בשגגה נגד אלי – שלא היה צד להליך. כמו כן, לשון מסמכי המכרז מצביעה במפורש על כך שניתן יהיה לפנות את תושבי השכונה רק לאחר תשלום פיצוי, בניגוד להכרעת בית המשפט המחוזי.

6.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור, על נספחיה, באתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, וזאת מבלי צורך להיזקק לתשובה. אין חולק, כי המפעל מושכר כיום לצד שלישי, והמבקשים אינם מפעילים אותו. המבקשים טוענים, כי אלי ובעלי המניות הנוספים בחברה מתפרנסים מדמי השכירות, וממילא "בתום השכרת פעילות המפעל לצד השלישי, יוכלו [...] להוסיף ולהתפרנס מהמפעל, אם ע"י הפעלתו בעצמם אישית, או באמצעות המבקשת [...] ואם ע"י הצד השלישי הנוכחי או צד שלישי אחר" . אם אכן כך, הנזק שעלול להיגרם להם אם תידחה הבקשה הריהו נזק ממוני במהותו, כפי שקבע בית המשפט המחוזי. ועוד זאת, עיון בהודעת הערעור מלמד כי המבקשים אינם חולקים על זכותן של המשיבות במקרקעין, אלא שלשיטתם על הפינוי להתבצע רק לאחר שישולם פיצוי בהתאם להוראות המכרז. בנסיבות אלו, אין בטענת המבקשים בדבר היותו של המפעל 'עסק משפחתי' כדי להצדיק את עיכוב הפינוי, שכן ממילא השאלה אינה אם יפונו המקרקעין, אלא אימתי. משאלו הם פני הדברים, בדין קבע בית המשפט המחוזי כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המשיבים, ודחה את הבקשה.

7.

אשר על כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית; ממילא מתייתרת הבקשה לעיכוב ביצוע שהוגשה בצדה, והיא נמחקת בזאת.

משלא נתבקשה תשובה, לא אעשה צו להוצאות.