רע"א 533/10 ד"ר משה וינברג נ. מנהל מס שבח מחוז תל אביב

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופט י' שנלר ) בע"א 1656/08 מיום 5.1.2010, במסגרתו נדחה ערעור המבקשים על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת ש' גלר-אהרוני ) בה"פ 201115/07 מיום 9.3.2008, שבו נמחקה על הסף תובענת המבקשים להצהיר על בטלותם של צווי עיקול שהוציא המשיב ביום 25.11.2007, במסגרת הליכי גביית חוב מס של המבקשים.

עובדות והליכים קודמים

1.

בבסיס המחלוקת המתמשכת בין הצדדים עומדות מספר עסקאות במקרקעין (להלן: העסקאות ), אשר בגינן הוצאו על ידי המשיב שומות מס שבח. העסקה האחת היא מיום 8.7.1998. על שומת המס שהוצאה בגינה הוגשו העררים עמ"ש 280/99 ועמ"ש 366/99. העררים נדחו ביום 25.4.2006 על ידי ועדת הערר לעניין חוק מיסוי מקרקעין שליד בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (להלן: ועדת הערר ). המבקשים ערערו על פסק דינה של ועדת הערר (ע"א 5192/06), והערעור נדחה בבית משפט זה ביום 17.3.2008. בקשתם של המבקשים במסגרת הערעור לעיכוב הליכי הגביה עד להכרעה בערעור נדחתה ביום 15.4.2007.

העסקה השנייה היא מיום 23.5.1999. חבות המס שנקבעה בגינה עמדה במרכזו של הערר וע' 1120/00, אשר נדחה על ידי ועדת הערר ביום 1.7.2003. עסקה זו זהה לעסקה השלישית שביצעו המבקשים ביום 14.5.2000. בין הצדדים סוכם כי כל אשר ייקבע לגבי העסקה השנייה יחול גם על השלישית. המבקשים ערערו לבית משפט זה על פסק דינה של ועדת הערר (ע"א 345/04) וערעורם נדחה ביום 22.9.2008. במסגרת ערעור זה הגישו המבקשים שלוש בקשות לעיכוב ביצוע, אשר נדחו כולן (ראו: החלטות מיום 15.4.2007, מיום 1.8.2007 ומיום 30.11.2007). המבקשים עתרו לבית משפט זה ביום 7.10.2008 לקיום דיון נוסף בפני בית המשפט העליון (דנ"א 8496/08). הבקשה נדחתה ביום 20.5.2009.

2.

במקביל, הגישה המבקשת 2 ביחד עם עותרים נוספים עתירה במסגרת בג"ץ 101/07, לביטול או להקפאה של הליכי הגביה בגין העסקאות האמורות לעיל. העתירה נדחתה על הסף ביום 26.3.2007, תוך שנקבע כי היא מעלה טענות "דומות להפליא לטענות לעיכוב ביצוע שהוגשו לבית משפט זה וטרם הוכרעו". לפיכך, נקבע כי לעותרים עמד אותה עת סעד חלופי. עוד נקבע כי השומה בגין העסקאות הפכה לשומה סופית הניתנת לגביה מכוחו של סעיף 4 לפקודת המיסים (גביה). עתירה נוספת הוגשה ביום 2.1.2008 (בג"ץ 75/08) ונדחתה על הסף ביום 18.11.2009 תוך שנקבע כי אין משמעות לעתירה שהוגשה אלא כמעשה עקיפה של שרשרת הליכים הכוללת עתירה קודמת לבג"ץ ומספר בקשות לעיכוב ביצוע החלטות הערכאות קמא, החוזר על עצמו בניסיון עקבי להביא להפסקת הליכי הגביה כלפי המבקשים, תוך הטרדה חוזרת ונשנית של ערכאות המשפט. באותו יום הגישו המבקשים בקשה לעיון חוזר בפסק הדין, אשר נדחתה ביום 16.12.2009.

3.

בין לבין, ביום 1.8.2007, בטרם הוכרע הערעור בע"א 345/04 ולאחר שנדחו הבקשות לעיכוב הליכי הגביה, הוגשה למשיב בקשה לביטול העסקה השנייה והשלישית האמורות לעיל. הבקשה נדחתה על ידי המשיב ביום 30.10.2007 וביום 25.11.2007 הוצאו על ידי המשיב צווי עיקול במסגרת הליכי גביית חוב המס, מכוח פקודת המיסים (גביה). על החלטת המשיב בבקשה לביטול העסקאות הוגש ביום 30.12.2007 ערר (וע' 1408/07). ככל הנראה, ערר זה עודנו תלוי ועומד.

4.

בד בבד עם ההליכים המתוארים הגישו המבקשים ביום 11.12.2007 המרצת פתיחה לבית משפט השלום (ה"פ 201115/07) ובה נתבקש סעד הצהרתי הקובע כי צווי העיקול שהוציא המשיב ביום 25.11.2007 בטלים. המשיב הגיש בקשה לסילוק על הסף של המרצת הפתיחה (בש"א 151098/08).

בפסק דינו מיום 9.3.2008 קבע בית משפט השלום (כבוד השופטת ש' גלר-אהרוני ) כי קיום ההליך שבפניו כרוך בעקיפה של החלטות בית משפט זה בבקשות לעיכוב ביצוע אשר הוגשו במסגרת הערעורים האמורים. בית משפט השלום סבר כי הדרך לבקש את ביטול צווי העיקול עקב הבקשה מיום 1.8.2007 לביטול העסקאות היא בפנייה לוועדת הערר במסגרת וע' 1408/07.

בית משפט השלום דחה את ההבחנה לה טענו המבקשים בתגובתם לבקשה לסילוק על הסף, לפיה הכללים בדבר הצורך בפנייה למסלול התקיפה הייחודי הקבוע בדין הינם נכונים, אך אינם ישימים לעניינם היות ועניינה של תובענתם אינו הליך לפי חוק מיסוי מקרקעין, התשכ"ג-1963 (להלן: חוק מיסוי מקרקעין ) הנוגע ישירות למחלוקת ביחס לשומות עצמן, ואף לא בקשה לעיכוב ביצוע, אלא תקיפה של הליך גביה שנעשה מכוח פקודת המיסים (גביה). בית משפט השלום קבע כי מדובר ב"הבחנה מלאכותית ומאולצת", היות שמשמעותו האופרטיבית של סעד ההצהרה היא עיכוב ביצועם של הליכי הגביה כל עוד הערר בפני ועדת הערר תלוי ועומד ואילו הסמכות לדון בעיכוב כזה נתונה לוועדת הערר. בית משפט השלום הדגיש כי הסעד שנתבקש על ידי המבקשים אינו תוקף את שיקוליו של המשיב בגדר פקודת המיסים (גביה) אלא את עצם נקיטת הליכי הגביה, ותקיפה כזו קשורה למחלוקת הנוגעת לחבות המס לאחר הבקשה לביטול העסקאות, אשר נדונה אותה עת לפני ועדת הערר.

מסקנתו של בית משפט השלום הייתה כי דין המרצת הפתיחה להימחק על הסף, באופן שיאפשר למבקשים לפנות בבקשה לוועדת הערר לביטול צווי העיקול. על פסק דינו של בית משפט השלום הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי (ע"א 1656/08), אשר החלטתו הינה נשוא בקשה זו.

5.

לאחר מחיקת התובענה כאמור בפסק דינו של בית משפט השלום מיום 9.3.2008 הגישו המבקשים ביום 23.3.2008 במסגרת וע' 1408/07 בקשה (בש"א 6499/08) במסגרתה עתרו המבקשים לסעד ביניים של ביטול כל הליכי הגביה הנוגעים לעסקאות האמורות. ועדת הערר דחתה את הבקשה ביום 22.7.2008. על החלטה זו של ועדת הערר הוגשה ביום 2.1.2008 בקשת רשות ערעור לבית משפט זה (רע"א 8330/08) אשר נדחתה ביום 26.4.2009. המבקשים הגישו ביום 15.5.2009 בקשה לעיון חוזר בהחלטה זו, בקשה אשר נדחתה ביום 2.7.2009.

בנוסף, הגישו המבקשים המרצת פתיחה נוספת לבית משפט השלום (ה"פ 200710/08), בה התבקש סעד הצהרתי הנוגע לאחד מהליכי הגביה שנקט המשיב ואשר אליו התייחסה בש"א 6499/08 (שהוגשה, כאמור, לוועדת הערר במסגרת וע' 1408/07). לגבי הליך גביה זה, שעניינו רישום הערה בלשכת רישום המקרקעין, הוגש גם ערעור לבית המשפט המחוזי (ע"א 2100/08) כנגד הממונה על מרשם המקרקעין.

6.

בפסק דינו בע"א 1656/08, נשוא הבקשה שלפניי, קבע בית המשפט המחוזי (כבוד השופט י' שנלר ) כי המחלוקת העקרונית בין הצדדים שנדונה בבית משפט השלום – אשר נגעה לשאלת סמכותה של ועדת הערר לדון בביטול צווי העיקול כפועל יוצא מבקשתם של המבקשים לבטל את העסקה השנייה והשלישית – אינה נצרכת להכרעה לאחר שהמבקשים עצמם פנו לוועדת הערר (בבש"א 6499/08) לאחר פסק דינו של בית משפט השלום בבקשה לעכב את הליכי הגביה עקב בקשתם לביטול העסקאות, ונדחו. בית המשפט המחוזי הדגיש כי המבקשים אף השיגו על החלטת ועדת הערר בפני בית משפט זה (במסגרת רע"א 8330/08), ונדחו בשנית. בית המשפט המחוזי קבע כי משעה שבקשות המבקשים להשהיית פעולות הגביה נדונו לגופן, הן בוועדת הערר והן בבית משפט זה, ומבלי שנטענה טענה בעניין הסמכות, די בהכרעות אלה כדי לדחות את ערעורם. על אף בקשתם של המבקשים ליתן הכרעה בערעור, אך בשאלת הסמכות בלבד, קבע בית המשפט המחוזי כי אין להידרש לסוגיה זו בהרחבה וכי יש מקום להתייחס דווקא לשאלה המשפטית עצמה שהוצבה לפתחו של בית משפט השלום.

בשאלת הסמכות, קבע בית המשפט המחוזי כי במקרה שבו אין חולק כי המשיב רשאי לפעול לפי פקודת המיסים (גביה) אך המחלוקת עניינה אופן יישום פעולת הגבייה, יכול ובית המשפט יזקק לכך ולא ועדת הערר. לעומת זאת, קבע בית המשפט המחוזי כי אם עסקינן בשאלה אם רשאי המשיב, במקרה הספציפי, להחליט על

הפעלת הליכי גביה לפי פקודת המיסים (גביה) לגבי מס השנוי במחלוקת, תהא הסמכות להידרש לשאלה לוועדת הערר.

לגופו של עניין, קבע בית המשפט המחוזי כי אין לקבל את טענת המבקשים לפיה לאחר פנייתם למשיב והודעתם על ביטול העסקאות הפך החוב לחוב ששנוי במחלוקת, ועל כן לא רשאי המשיב לפעול בהתאם לפקודת המיסים (גביה). בית המשפט המחוזי קבע כי החיוב במס הפך לסופי משכבר, ולאחר שנדחו כל הערעורים שהוגשו על ידי המבקשים בנושא החבות ומכאן שהמשיב היה רשאי לפעול לפי פקודת המיסים (גביה). בית המשפט המחוזי קבע עוד כי כל עוד לא הוחלט לקבל את טענות המבקשים כי העסקאות בטלות, לא חל שינוי בסופיות חוב המס. בית המשפט המחוזי ציין כי אכן, המבקשים השיגו על החלטת המשיב שלא להכיר בביטול העסקאות וכי עולה השאלה האם בתקופת הביניים, עד להחלטה בהשגה זו, יש לעכב את הליכי הגביה. אלא שבית המשפט המחוזי קבע ששאלה זו אינה מתעוררת בהיבט הטענה כי המס שנוי במחלוקת, אלא בהיבט של סעד זמני על השיקולים השונים שעל בית המשפט לבחון. בית המשפט המחוזי הדגיש כי המונח "שנוי במחלוקת" בשלב זה של ההליכים אינו בגדר השאלה אם נישום חולק או אינו חולק על חבות המס, אלא אם מן הבחינה המשפטית מדובר בחוב סופי וחלוט.

בית המשפט המחוזי קבע כי בצדק עמד בית משפט השלום על כך שסעד הצהרתי הוא סעד שבשיקול דעת וכי בין יתר השיקולים, על בית המשפט לשקול האם תובע יכול לממש את זכותו על ידי פנייה לגוף סטטוטורי או ערעור בדרך שנקבעה בדין ומקום בו עומדת לתובע דרך זו, ימאן בית המשפט ליתן לו סעד על דרך של הצהרה. בית המשפט המחוזי הסכים עם קביעתו של בית משפט השלום, לפיה יש בידי המבקשים מסלול תקיפה מיוחד הקבוע בדין וכי הליך בקשת הסעד ההצהרתי כרוך בעקיפה של החלטות שניתנו על ידי בית משפט זה.

בית המשפט המחוזי אף הדגיש כי "עתירה לסעד הצהרתי, סעד שמקורו בדיני היושר, נצרכת לתום לב". במקרה זה, קבע בית המשפט המחוזי כי המבקשים מנסים "לעקוף" את אשר הוחלט בעניינם ונוקטים כל הליך על מנת למצוא מענה לרצונם לעכב תשלום, אשר לכאורה, הם חבים בו.

לנוכח כל האמור, דחה בית המשפט המחוזי את הערעור וחייב את המבקשים לשלם למשיב שכר טרחת עו"ד בסכום של 40,000 ש"ח. כן נקבע כי הערבות הבנקאית שהפקידו המבקשים תמומש ותועבר למשיב.

מכאן הבקשה לרשות ערעור.

נימוקי הבקשה

7.

המבקשים טוענים כי על אף שבית המשפט המחוזי התבקש על ידם לדון בשאלת סמכות ועדת הערר לדון בחוקיות פעולות הגביה של המשיב כנגדם, בית המשפט המחוזי דן בסוגיה זו בקצרה וקבע כלל מבלי ליישמו על המקרה הנדון. לטענת המבקשים, המחלוקת במקרה הנדון אינה השומה גופה, כי אם הליכי הגביה שמפעיל המשיב לשם גבייתה. לפיכך, טוענים המבקשים כי הנושא אינו מצוי בסמכות ועדת הערר כי אם בסמכות בית המשפט. המבקשים מבהירים כי טענותיהם לעניין עצם החיוב במס ונקיטת הליכי הגבייה בגינו (לנוכח ביטול הסכמי ההמחאה נשוא חוב המס) נדונו בפני ועדת הערר בוע' 1408/07. המבקשים טוענים כי הם פעלו הלכה למעשה בהתאם לכלל שנקבע על ידי בית המשפט המחוזי – דהיינו, טענותיהם לעניין עצם הנקיטה בהליכי הגביה הופנו לוועדת הערר, בעוד שטענותיהם לעניין האופן שבו הופעלו הליכי הגביה הופנו לבית משפט השלום במסגרת המרצת הפתיחה שהגישו.

המבקשים טוענים כי לנוכח העובדה כי בעמ"ש (חי') 78/91 לימג נכסים בע"מ נ' מנהל מס שבח מקרקעין , פד"א כב 517 (1994) (להלן: עניין לימג ) נקבע כי לוועדת הערר סמכות לדון באופן הפעלת הליכי הגביה מכוח סעיף 92 לחוק מיסוי מקרקעין, בניגוד לכלל אשר נקבע על ידי בית המשפט המחוזי במקרה הנדון, הרי שמדובר בהחלטות סותרות בעניינים שטרם נקבעה בהם הלכה על ידי בית משפט זה, והדבר מהווה עילה לקבלת בקשת רשות הערעור.

8.

המבקשים טוענים עוד כי בית המשפט המחוזי חרג מהסמכות שניתנה לו בתקנה 462 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי ) שכן הנושא שעמד לפניו הינו אך נושא הסמכות לדון בחוקיות הליכי גביה ולא חוב המס עצמו, וככל שהועלו טענות כאלה ואחרות לעניין חוב המס, הרי בית משפט השלום כלל לא דן בטענות אלה, לא בדק עובדות ולא הכריע בהן.

בהקשר זה, טוענים המבקשים כי שגה בית המשפט המחוזי משקבע כי טענתם המרכזית הינה שחוב המס שנוי במחלוקת ומדגישים כי השאלה המרכזית שבה ביקשו הכרעה מבית המשפט המחוזי הינה שאלת תחום סמכותה של ועדת הערר בעניין הליכי הגביה, שהרי השאלה האם חוב המס שנוי במחלוקת אם לאו נדונה בפני ועדת הערר עצמה, כאמור.

9.

לטענת המבקשים, בית המשפט המחוזי שגה עת הסתמך על החלטות שניתנו לאחר מתן פסק הדין בבית משפט השלום בהמרצת הפתיחה נשוא הערעור.

10.

לגופו של עניין, טוענים המבקשים כי שגה בית המשפט המחוזי עת קבע כי דין החלטה בבקשה לביטול הסכמי ההמחאה הינו כדין פסק דין המטיל חיוב כספי, שכל עוד לא בוטל, הרי הוא שריר וקיים וניתן לנקוט בהליכי הוצאה לפועל לגביית החיוב הכספי. המבקשים טוענים כי להבדיל מפסק דין, החלטה בבקשת ביטול הסכם הינה החלטה מינהלית של המשיב ולא החלטה שיפוטית של בית משפט. כמו כן, טוענים המבקשים כי על ביטול הסכם חלים דיני החוזים שמעניקים לצדדים להסכם "חופש פעולה מלא" לבטל את ההסכם ככל שזהו רצונם, דבר אשר אינו רלוונטי בביטול פסק דין. לפיכך, טוענים המבקשים כי כל פרשנות לפיה ההסכם אינו מבוטל, בניגוד לרצון הצדדים, הינה בבחינת חריג המהווה סטייה מדיני החוזים. המבקשים טוענים כי כל עוד לא ניתנה הכרעה לגופו של עניין בשאלת ביטול הסכמי ההמחאה, הרי שהביטול שריר וקיים ומאחר שנושא הביטול נדון במסגרת הערר שהוגש לוועדת הערר, הרי שחל סעיף 91(ב) לחוק מיסוי מקרקעין ועל כן לא ניתן לגבות את חוב המס, דבר שאינו נכון לגבי פסק דין המטיל חיוב כספי.

דיון והכרעה

11.

לאחר שעיינתי בבקשה לרשות ערעור על נספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, וזאת אף מבלי לקבל את תגובת המשיב.

12.

הלכה ידועה היא כי ככלל, לא ייעתר בית משפט זה לבקשת רשות ערעור מקום בו מדובר בבקשה לרשות ערעור ב"גלגול שלישי", לאחר ששתי ערכאות דנו בעניין, אלא בנסיבות שבהן מתעוררת שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים הישירים למחלוקת [ראו: רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)]. השאלה המשפטית עליה מצביעים המבקשים איננה מתעוררת בנסיבות מקרה הנדון, על אף ניסיונם של המבקשים להציג כך את פני הדברים. אף אם התקבלו הכרעות סותרות על ידי ועדת הערר שדנה בעניין לימג ועל ידי בית המשפט המחוזי אשר דן בעניין נשוא הבקשה שלפניי, בעניין סמכותה של ועדת ערר לדון באופן הפעלת הליכי גביה מכוח סעיף 92 לחוק מיסוי מקרקעין, אין זה המקום להידרש לשאלה זו. הן בהתאם לקביעת ועדת הערר בעניין לימג והן בהתאם לכלל שנקבע על ידי בית המשפט המחוזי, הסמכות לדון בסעד שנתבקש במסגרת המרצת הפתיחה שהוגשה לבית משפט השלום נתונה לוועדת הערר. משכך, התוצאה במקרה הנדון אחת היא, יהא הכלל בעניין סמכות ועדת ערר לדון באופן יישום פעולות גביה אשר יהא. בכך די כדי לדחות את הבקשה לרשות ערעור.

ויודגש, אין לקבל את טענת המבקשים לפיה הם לא תקפו במסגרת המרצת הפתיחה שהגישו לבית משפט השלום את עצם החיוב במס ונקיטת הליכי הגביה בגינו אלא רק את חוקיות אופן הפעלת הליכי הגביה על ידי המשיב. שתי הערכאות הקודמות, אשר דנו בעניינם של המבקשים בהסתמך על טיעונים שהוצגו להן בכתב (ואשר לא צורפו לבקשה זו), קבעו נחרצות כי המבקשים תקפו את עצם נקיטת הליכי הגביה על ידי המשיב ולא את אופן נקיטתם. בממצא זה אין מקום להתערב.

13.

למעלה מן הצורך אוסיף גם כי אין בסיס לטענת המבקשים לפיה פעל בית המשפט המחוזי בחוסר סמכות כאשר הכריע בשאלה האם במקרה הנוכחי מדובר במס השנוי במחלוקת אם לאו. בית המשפט המחוזי סקר, במסגרת פסק דינו, את טענותיהם של המבקשים בהסתמך על כתב הערעור אשר הונח בפניו (ואשר לא צורף לבקשה זו, כאמור). מתיאורו של בית המשפט המחוזי עולה כי המבקשים שבו וטענו לפניו כי שתי העסקאות המאוחרות בוטלו על ידיהם כך שחוב המס הנוגע לאותן עסקאות הפך לשנוי במחלוקת ואין להחיל לגביו את הוראות סעיף 92 לחוק מיסוי מקרקעין, לצורך גביית חוב מוכח, אלא את סעיף 91(ב) לחוק זה. משטענו כך המבקשים בערכאת הערעור, מנועים הם מלטעון כי ערכאת הערעור חרגה מסמכותה כשדנה בטענה.

מכל מקום, בית המשפט המחוזי ציין כי די היה בהכרעתו בעניין סמכותה של ועדת הערר לדון בעניינם של המבקשים, כדי לדחות את ערעורם. מכאן, שטענתם זו של המבקשים במסגרת הבקשה לרשות ערעור אף נעדרת כל משמעות אופרטיבית לעניין ערעורם על פסק דינו של בית משפט השלום, וגם מטעם זה אין היא מצדיקה היענות לבקשתם.

14.

באשר לטענת המבקשים לפיה שגה בית המשפט המחוזי כשהסתמך על ההליכים המשפטיים המאוחרים לפסק דינו של בית משפט השלום, הרי שגם דינה להידחות. המבקשים מסתמכים על פסק דינה של השופטת מ' נאור בע"א 2773/04 נצבא חברה להתנחלות בע"מ נ' עטר (לא פורסם, 14.12.2006). אלא שבאותו מקרה נדחה ניסיון להסתמך על אירועים מאוחרים לפסק הדין בערכאה הראשונה ואילו בענייננו מדובר בהליכים משפטיים אשר ננקטו על ידי המבקשים, באותו עניין עצמו, לאחר פסק דינו של בית משפט השלום. בנסיבות אלה, משניתנה הכרעה משפטית בשאלת נקיטת הליכי הגביה על ידי המשיב טרם ההכרעה בערר, ברי כי בית המשפט המחוזי לא יכול היה להתעלם מכך. טענתם זו של המבקשים מעלה את החשש שהמדובר בניסיון לעקוף את החלטת ועדת הערר (בבש"א 6499/08), אשר כאמור אושרה בהחלטת בית משפט זה (ברע"א 8330/08). לנוכח התנהלותם של המבקשים בהליכים הקודמים בעניינם (כמתואר לעיל), נדמה כי חשש זה אינו בלתי מבוסס.

15.

לנוכח כל האמור, הבקשה נדחית. על אף שלא נתבקשה תגובת המשיב, יישאו המבקשים בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסכום של

10,000 ש"ח.