רע"א 533-24 רע"א 533-24

1.לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו (השופטת ח' וינבאום וולצקי) בת"א 22368-12-22 מיום 26.10.2023, שבגדרה נדחתה בקשת המבקש לדחות על הסף מחמת התיישנות את תביעת המשיבה נגדו.

הרקע לבקשה

2.ביום 11.12.2022 הגישה המשיבה לבית המשפט המחוזי תביעת נזיקין נגד המבקש, בטענה כי בשנת 2005 ביצע בה ניתוח באופן רשלני (להלן: הניתוח). המבקש הגיש בקשה לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות. בין היתר, נטען כי לכל המאוחר ביום 16.2.2015 (להלן: המועד הנטען), צריך היה להיות למבקשת "חשד סביר" לכך שמקור נזקיה הוא בניתוח, כך שתביעתה התיישנה לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה וקבע כי התביעה לא התיישנה, מהטעם ש"המסמך הראשון שמתייחס לקשר סיבתי בין [הניתוח – י"ו] למצבה של התובעת הינו מיום 20.11.2016".

מכאן הבקשה שלפניי.

תמצית טענות הצדדים

3.המבקש טוען כי החלטת בית המשפט המחוזי אינה מנומקת, בהיעדר התייחסות לטענותיו שלפיהן במועד הנטען צריך היה להיות למבקשת חשד סביר לכך שנזקיה נגרמו בשל הניתוח. לגוף הדברים, נטען כי תביעת המשיבה התיישנה, מאחר שלנוכח הרשומות הרפואיות בעניינה, כבר במועד הנטען צריך היה להיות לה חשד סביר בדבר העובדות המהוות את עילת התביעה. בהינתן האמור, המבקש עותר כי נורה על קבלת בקשתו לסילוק תביעת המשיבה על הסף מחמת התיישנות; ולחילופין, כי נורה על השבת הדיון בשאלת ההתיישנות לערכאה הדיונית, שתכריע בה באופן מנומק.

4.מנגד, המשיבה טוענת כי החלטת בית המשפט המחוזי מנומקת די הצורך. לגופו של עניין נטען, בין היתר, כי לכל המוקדם, עד ליום 20.11.2016 לא היה ביכולתה של המשיבה לדעת על קיומו של קשר סיבתי בין הניתוח לבין מצבה הבריאותי. על רקע האמור, טוענת המשיבה כי יש לדחות את הבקשה דנן ולקבוע כי תביעתה לא התיישנה; לחלופין, מסכימה המשיבה להשיב את סוגיית ההתיישנות לבית המשפט המחוזי על-מנת שייערך בירור עובדתי בשאלה מהו המועד הראשון בו היה ביכולתה לדעת על אודות קיומו של הקשר הסיבתי הנ"ל.

דיון והכרעה

5.לאחר שעיינתי בבקשה שלפניי, וכן בתשובה לה ובתגובה לתשובה, על נספחיהן, ובהתאם לסמכותי לפי תקנה 149(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות), החלטתי לדון בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה. משכך, יכונה המבקש מעתה מערער.

6.כידוע, הכלל הוא שהחלטות ביניים של הערכאה הדיונית תעמודנה לביקורתה של ערכאת הערעור במסגרת הערעור על פסק הדין. סטייה מכלל זה תיעשה במקרים חריגים, בין היתר על-מנת למנוע ניהול הליך מיותר או בדרך שגויה (ראו: סעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984; וראו, מני רבים: רע"א 4471/21 מדינת ישראל נ' פלוני, פס' 10 (26.12.2021)). אני סבורה כי המקרה שלפניי בא בקהלם של אותם מקרים חריגים.

7.טענת המערער לפני בית המשפט המחוזי נסמכה על הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958, שזו לשונו:

"נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלו."

סעיף זה קובע אפוא כי מרוץ ההתיישנות לא יתחיל אם מתקיימים שני תנאים מצטברים – שהתובע לא ידע את העובדות המהוות את עילת התביעה, מסיבות "שלא היו תלויות בו" ("אי-ידיעה סובייקטיבית"); ושלא היה די באמצעי זהירות סבירים על-מנת למנוע את אי-הידיעה האמורה ("אי-ידיעה אובייקטיבית"; ראו, למשל: טל חבקין התיישנות 155 (2014)). ובמילים אחרות:

"לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות, תקופת ההתיישנות של תובענה תחל במועד בו התעוררו בפועל אצל התובע חשד או סברה בדבר קיומן של העובדות המהוות את עילת התביעה, או במועד בו אדם סביר בנסיבות העניין היה צריך לחשוד בקיומן של העובדות האמורות" (רע"א 1101/20 שירותי בריאות כללית נ' פלוני, פס' 16 (21.5.2020); ההדגשות במקור).

עוד נקבע לא אחת כי יראו בתובע כמי שנעלמו ממנו "עובדות המהוות את עילת התביעה" במקרים בהם יוכיח כי לא היה בידו קצה חוט – היינו, חשד או בסיס לסברה – באשר לקיומה של אפשרות לקשר סיבתי בין מעשי הנתבע (או מחדליו) לבין נזקו שלו (ראו, למשל, את דבריי בעניין שירותי בריאות כללית, בפס' 17-15; עוד ראו מיני רבים: ע"א 7707/01 צורף נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פס' 11 (24.11.2005)).

8.בענייננו, כאמור, בית המשפט המחוזי קבע כי התביעה לא התיישנה, מאחר שהמסמך הראשון שמתייחס לקשר סיבתי בין הניתוח למצבה של המשיבה הוא מיום 20.11.2016 (כזכור, התביעה הוגשה ביום 11.12.2022). ואולם, ההחלטה הנדונה אינה כוללת התייחסות לטענות המערער, שלפיהן ביום 16.2.2015 – לכל המאוחר – היה למשיבה קצה חוט בדבר קיומו של קשר סיבתי בין מצבה לבין הניתוח, ולמצער, במועד הנ"ל יכולה היתה המשיבה לגלות את אותו חשד סביר לקיומו של קשר סיבתי, כאמור.

9.בשים לב לכל האמור, ומבלי להביע עמדה ביחס לטענות המערער לגופן, אני מורה על החזרת הדיון לבית המשפט המחוזי על-מנת שישוב ויידרש לשאלת ההתיישנות, ויכריע בטענות המערער הנוגעות אף ל"ידיעה האובייקטיבית" מצד המשיבה.

בנסיבות העניין, לא ייעשה צו להוצאות.