רע"א 5335/12 זהר אלפרוביץ נ. כפר ידידיה מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתו

לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט א' זמיר ) מיום 7.6.2012 ברע"ב 16805-11-11, בו דחה בקשת רשות ערעור על פסק בוררות מיום 27.9.2011 שניתן על ידי הבוררת, עו"ד עדה פרנקל (להלן: הבוררת ). בקשת רשות הערעור הוגשה לבית המשפט המחוזי לפי סעיף 29ב לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות ).

רקע עובדתי בתמצית והליכים קודמים

1.

כעולה מפסק דינו של בית המשפט המחוזי, בין המבקשים לבין המשיב (להלן: המושב ) נחתם ביום 30.12.2003 חוזה לרכישת מגרש במסגרת הרחבה של המושב (להלן: החוזה ). על המגרש נבנה בית. ביום 19.8.2010 מכרו המבקשים את הזכויות במקרקעין לצד ג'. לשם השלמת העברת הזכויות לצד ג' נדרש אישורו של המושב, אשר התנה את מתן האישור בתשלום של 3% מסכום עסקת המכר בהסתמך על סעיף 3.1 לחוזה. המבקשים סירבו לשלם את הסך האמור כאשר לטענתם הסעיף בטל ואינו מחייב עוד בשל שינוי במצב החוקי שחל לטענתם.

2.

במסגרת הליך הבוררות טענו המבקשים כי במועד חתימת החוזה הייתה בתוקף החלטה 737 של מנהל מקרקעי ישראל, החלטה אשר עסקה בהרחבות במושבים ועל בסיסה נערכה ובוצעה תוכנית ההרחבה במושב. לפי החלטה 737 לא הייתה מניעה כי המושב יגבה כספים מהמבקשים כתנאי למתן אישור להעברת הזכויות לצד ג'. ודוק, לטענת המבקשים בבג"ץ 244/00 עמותת שיח חדש נ' שר התשתיות הלאומיות , פ"ד נו(6) 25 (2002) (להלן: עניין שיח חדש ) בוטלה החלטה זו. כמו כן טענו המבקשים כי החלטה 1180 של מועצת מנהל מקרקעי ישראל שינתה אף היא את המצב באופן שהתניית מתן ההיתר להעברת הזכויות לצד ג' בתשלום סכום מסוים למושב אינה חוקית, זאת בהתאם לסעיף 4.6 להחלטה. הבוררת דחתה את טענות המבקשים וקבעה כי המשיב רשאי להתנות את מתן האישור האמור בתשלום סך 3% מתמורת המכר. כנגד פסק הבוררות הוגשה כאמור בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי.

3.

בית המשפט המחוזי דחה את בקשת הרשות לערער בצטטו את הוראת סעיף 29ב לחוק הבוררות לפיה כדי שתינתן רשות לערער על פסק בוררות צריך המבקש להצביע על טעות ביישום הדין וכי על הטעות להיות יסודית וצריך שיהיה בה כדי לגרום לעיוות הדין. בית המשפט המחוזי קבע כי בפסק הבוררות לא נפלה טעות. השופט א' זמיר הדגיש כי בעת חתימת החוזה לא נפלה בו כל אי חוקיות. עוד קבע השופט זמיר כי שינוי הנסיבות המשפטי הנטען לאחר חתימת החוזה אינו משפיע על תוקפו של סעיף 3.1 לחוזה.

4.

כך, קבע השופט זמיר כי עניין שיח חדש כלל אינו משליך על סעיף 3.1 לחוזה כיוון ש:

"החלטה 737 בוטלה על פי פסק הדין משום שנמצאה בלתי סבירה בשני היבטים עיקריים: העובדה כי המגרש המוקצה לפי החלטה 737 הוא בשטח של 500 מ"ר לפחות, והעובדה כי לפי החלטה 737 מוקצה המגרש למתיישב בהנחה גדולה ביותר (רק 66% מערכו), הנחה המקנה למתיישבים הנאה בלתי מוצדקת מנכסי המדינה. בהקשר לכך צוין בפסק הדין, שחלק מחוכרי המגרשים בהרחבה בישובים החקלאיים רוכשים את הזכויות לצרכים ספקולטיביים" ( שם , פסקה 10).

השופט זמיר

הוסיף כי:

"בפועל, המבקשים נהנו באופן מלא מאותן הנאות חורגות שנכללו בזמנו בהחלטה 737, ואף מימשו הנאות אלה על ידי מכירה מיידית של המגרש, בסמוך לאחר תום בניית בית המגורים במגרש" ( שם ).

5.

באשר להחלטה 1180 של מועצת מנהל מקרקעי ישראל, קבע בית המשפט המחוזי כי החלטה זו כלל אינה חלה במקרה דנן, שכן בסעיף 1 להוראות המעבר שנכללו בהחלטה

נקבע כי היא לא תחול על בקשות להקצאת מגרש שהוגשו למינהל בצרוף כל המסמכים הנדרשים עד לתאריך 10.5.2009 והבקשה במקרה דנן הוגשה לפני תאריך זה. עוד נקבע

כי בהוראות המעבר ובהחלטה 1180 עצמה אין כל הוראה מפורשת בדבר תחולה רטרואקטיבית על חיובים חוזיים קודמים ואף לא ניתן ללמוד על כוונה משתמעת בעניין זה. השופט זמיר אף נימק מדוע הוראה 4.6 להחלטה 1180 אינה רלבנטית בנסיבות העניין. בנוסף לכך קבע השופט זמיר כי רק בשלב הטיעונים בעל פה בעת הדיון בבית המשפט המחוזי הפנו המבקשים להוראה 5.3.3 להחלטה 1180. השופט זמיר הדגיש כי טענה זו לא נטענה בהליך הבוררות "ברחל בתך הקטנה" וממילא לסעיף 5.3.3. אין תחולה בנסיבות העניין היות שלהחלטה 1180 אין תחולה רטרואקטיבית.

6.

השופט זמיר הוסיף כי אף אם טעתה הבוררת ביישום הדין, הרי שלפי סעיף 29ב לחוק הבוררות נדרש כי הטעות תגרום לעיוות דין. השופט זמיר קבע כי בנסיבות העניין הוא אינו סבור שנגרם למבקשים עיוות דין שכן:

"המבקשים כבר מימשו את זכויותיהם לפי ההסכם, לרבות אותך זכויות בהן גלומות ההנאות החורגות, שנמצאו בפסק דין הקשת המזרחית [עניין שיח חדש – י.ד.] כבלתי סבירות, ושבגינן בוטלה החלטה 737. המבקשים זכו לקבל מגרש ששטחו עולה על 350 מ"ר, ושילמו למינהל מחיר מסובסד, בשיעור של שני שלישים בלבד מערך המגרש, בהתאם לקבוע בהחלטה 737. על כן תהא זו תוצאה בלתי צודקת לאפשר להם עתה שלא למלא אחר חיוב חוזי בטענת 'אי חוקיות'" ( שם , פסקה 14).

7.

עוד טענו המבקשים כי מתקיימת עילת הביטול הקבועה בסעיף 24 לחוק הבוררות שכן נפגעה זכותם לטעון טענותיהם ולהביא ראיותיהם משעה שהחליטה הבוררת כי אין מקום להעיד מי מאנשי מנהל מקרקעי ישראל בנימוק שעיקר המחלוקת בין הצדדים היא משפטית באשר לפרשנות החוזה ומכיוון שסוכם על בירור מהיר ויעיל של הסכסוך. השופט זמיר קבע כי לאור מהות הסכסוך בין הצדדים שהוא משפטי בעיקרו צדקה הבוררת משדחתה את בקשת המבקשים. כן הדגיש השופט זמיר את ההלכה לפי בית המשפט יטה שלא להתערב בהחלטות דיוניות של הבורר לרבות בנוגע לזימון עדים.

כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי מכוונת הבקשה שלפני.

תמצית נימוקי הבקשה

8.

הטענות בבקשה שלפני דומות בעיקרן לטענות שנשמעו בבית המשפט המחוזי. המבקשים סבורים כי בית המשפט המחוזי שגה בניתוח השלכותיו של השינוי במצב המשפטי וסבורים כי הן עניין שיח חדש

והן החלטה 1180 משפיעים על סמכות המושב לגבות מהם כספים כתנאי למתן אישור להעברת זכויות לצד ג'. המבקשים סבורים כי לעניין תחולתה של החלטה 1180 בית המשפט לא ערך הבחנה נדרשת בין "עסקה יד ראשונה" לבין "עסקה יד שנייה". המבקשים שבים וטוענים כי הבוררת פגעה באפשרותם להביא ראיותיהם משום שמנעה העדת נציג מנהל מקרקעי ישראל אשר עדותו יכולה הייתה לסייע בפרשנות החלטת מנהל מקרקעי ישראל המסדירה את הסוגיה שבמחלוקת.

דיון והכרעה

9.

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, זאת מבלי להיזקק לתשובת המשיב.

10.

אין בכוונתי להיזקק לשאלה העקרונית שעמדה בבסיס פסק דינו של בית המשפט המחוזי והיא האם השינוי הנטען במצב המשפטי השפיע על תוקפה החוקי של הוראת סעיף 3.1 לחוזה. זוהי שאלה משפטית מורכבת אשר איני סבור כי יש צורך להכריע בה לצורך הדיון בבקשה שלפני. סבורני כי די היה בקביעה כי למבקשים לא נגרם עיוות דין כתוצאה מפסיקתה של הבוררת על מנת להביא לדחיית בקשתם לפי סעיף 29ב לחוק הבוררות. צדק השופט זמיר

כשקבע כי יש קושי רב לקבל את טענתם של המבקשים כי החוזה אינו מחייבם עוד, שעה שהם עצמם נהנו מפירותיו ומיצו את זכויותיהם מכוחו. בנסיבותיה הפרטניות של פרשה זו נדמה כי טענתם של המבקשים לפיה אינם כבולים עוד למחויבות שנטלו על עצמם בסעיף 3.1 לחוזה אינה עולה בקנה אחד עם נורמות של קיום חוזה בתום לב ובדרך מקובלת. צד לחוזה אינו יכול לבקש מבית המשפט סעד תוך שהוא מנסה לאחוז את המקל משני קצותיו [ראו והשוו: ע"א 132/81 ג'י.בי.טורס בע"מ נ' חאייק , פ"ד לח(2) 425, 430 (1984); ע"א 8389/10

מדינת ישראל - מינהל מקרקעי ישראל נ' מאיר כהן (לא פורסם, 28.6.2012)]. המבקש ליהנות מדבשו של חוזה צריך שידע גם לשאת בעוקצו. רוצה לומר, הנהנה מזכויותיו לפי חוזה ידע גם לעמוד בחובותיו. מעבר לכך, שעה שחתמו המבקשים על החוזה הם ידעו וצפו כי יהיה עליהם לשאת בתשלום האמור ולא יכלו לצפות את השינוי שחל לטענתם במצב המשפטי. לכן, אין בחיובם בתשלום הסכום האמור משום עיוות דין המצדיק מתן רשות לערער. בנסיבות האמורות מתייתר הצורך להכריע בטענתם של המבקשים לעניין הפגיעה בזכות הטיעון שלהם, שכן גם אם היה מתאפשר להם להעיד את נציג מנהל מקרקעי ישראל לא היה בכך כדי לשנות את התוצאה הסופית בעניינם.

11.

אשר על כן, הבקשה נדחית. משלא התבקשה תשובה איני עושה צו להוצאות.