רע"א 5336/12 לוי רוזנגרט צבי נ. אלומיניום אלום -כאן מוצרי

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו (כב' השופטים ד"ר ק' ורדי, ר' לבהר שרון, ח' וינבאום-וולצקי), בעש"א 5668-07-08 שניתן ביום 31.5.12.

1.

המשיבה הינה בעלים של 4 חנויות בנכס מקרקעין הנמצא בתל-אביב. המבקש הינו בעלים של 8 יחידות באותו נכס. בשנת 2007 הגישה המשיבה תביעה לסעד כספי בסדר דין מהיר נגד המבקש לבית משפט השלום, בטענה שדייר המתגורר ביחידת דיור השייכת למבקש העביר דרך חנות השייכת למשיבה צינור ביוב (להלן: הצינור ), נהנה שלא כדין מרכוש המשיבה וגרם לה נזקים. לצורך הכרעה בתביעה דן בית המשפט בשאלה האם הצינור החודר לרכוש המשיבה שייך למבקש או שמא מדובר בצינור המהווה רכוש משותף, וקבע כי מדובר בצינור השייך למבקש. כן נקבע כי הצינור אכן חודר לרכוש המשיבה. עם זאת, בסופו של יום התקבלה תביעתה של המשיבה רק בחלקה הקטן. בשנת 2009 הגישה המשיבה תביעה נגד המבקש למפקחת על המקרקעין בתל אביב, וביקשה ליתן נגד המבקש צו עשה המורה למבקש לנתק את הצינור. המבקש הגיש למפקחת בקשה לסילוק על הסף עקב מעשה בית דין שנוצר בהליך הקודם בבית משפט השלום. המבקש טען כי היות והמשיבה לא ביקשה פיצול סעדים בבית משפט השלום ומשהעילה הצומחת מהחדרת צינור ביוב לתוך הנכס שלה מיחידת דיור השייכת למבקש הוכרעה, חל על המשיבה השתק עילה. המפקחת (בפסק דינה הסופי) קיבלה את טענת המבקש ודחתה את התביעה מחמת מעשה בית דין שנוצר בבית משפט השלום. כמו כן, העירה המפקחת כי גם לגופו של עניין דין התביעה להידחות מאחר והמשיבה לא הוכיחה את החדרת הצינור לתוך הנכס שלה, אלא לתוך החללים המוסתרים של המבנה, כשאין זה משנה אם חללים אלה הם בבעלות המשיבה.

2.

המשיבה ערערה על פסק דינה של המפקחת לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי קיבל את טענות המשיבה, וקבע כי פסק דינו של בית משפט השלום אכן אינו יוצר השתק עילה, שכן בעוד שבהליך הראשון הוכרעה עילה הצומחת מדיני עשיית עושר ולא במשפט, הרי שבפסק דינה של המפקחת העילה הרלוונטית הייתה הסגת גבול. כן נקבע, בהתאם לעמדת המשיבה, כי פסק דינו של בית משפט השלום יוצר השתק פלוגתא באשר לחדירת הצינור השייך למבקש לתוך הנכס של המשיבה. לגופו של עניין, חזר בית המשפט המחוזי על קביעותיו של בית משפט השלום וקבע כי מדובר בצינור שאיננו רכוש משותף אלא רכושו של המבקש אשר מסיג את גבולה של המשיבה ובשל כך זכאית המשיבה לסעד של סילוק יד. על החלטה זו מוגשת בקשת רשות הערעור שבפניי.

3.

המבקש טוען כי בקשתו מצדיקה מתן רשות ערעור, שכן היא מעלה שאלה בעלת חשיבות משפטית וציבורית. הדברים אמורים בשאלה האם מעבר של תשתיות בתוך חללים בבית משותף המשמשים את כל יחידות הבניין הינן בגדר רכוש משותף. המבקש מטעים כי במקרה שלפנינו מדובר בהכרעות סותרות של ערכאות נמוכות אשר טרם נפסקה בהן הלכה על ידי בית משפט זה. כן נטען כי הבקשה מעלה את סוגיית גבולותיה של זכות הקניין בהקשרם של בתים משותפים. לגופו של עניין חוזר המבקש על הטענה שהעלה בערכאה הקודמת, לפיה יחידות הדיור נרכשו על-ידי שני הצדדים כשהצינור כבר נמצא במקומו הנוכחי. כמו כן מלין המבקש על כך שבית המשפט המחוזי דן בטענה שלא נטענה על-ידי המשיבה, וכן על הכרעותיו של בית המשפט המחוזי בנוגע לשאלה איזה סוג של מעשה בית דין נוצר בהליך בבית משפט השלום.

4.

עיינתי בבקשה ומצאתי כי דינה להידחות. בניגוד לטענת המבקש, הבקשה תחומה בעובדותיו של המקרה הנידון ואינה מעוררת שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים בהכרעה בה, ולכן אינה מצדיקה מתן רשות ערעור (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). הכרעתו של בית המשפט המחוזי נסבה בעיקרה על הקביעה כי לא חל במקרה דנן השתק עילה, אך כן חל השתק פלוגתא לפיו הצינור שייך למבקש ולא מהווה רכוש משותף, וכי הצינור עובר ביחידה השייכת למשיבה ומשרת אך ורק את היחידה בבעלות המבקש. הכרעה זו אינה אלא יישומן של ההלכות בעניין השתק עילה והשתק פלוגתא, ולפיכך אינה מצדיקה מתן רשות ערעור "בגלגול שלישי" ( רע"א 4976/96

אומגה סחר בינלאומי וכח אדם בע"מ נ' ואזנה (לא פורסם, 18.11.1996) ). גם הכסות המשפטית שמנסה המבקש להלביש על העניין לא תצלח, שכן שאלת ההגדרה של רכוש משותף בבתים משותפים איננה רלוונטית לענייננו. זאת, לאור קביעתן של הערכאות דלמטה, לפיה כאמור הצינור משרת רק את יחידת הדיור השייכת למבקש, וממילא אין שחר לטענה כי מדובר ברכוש משותף.

הבקשה, איפוא, נדחית. אין צו להוצאות.