רע"א 5348/04דוד יעקובי נ. כפר הס-מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע

בפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופטת צ' ברון), לפיה נדחתה בקשת המבקשים לבטל פסק משקם חלקי (כולו או חלקו) ולבטל החלטות ביניים או לחילופין להשלים ו/או לתקן ו/או להחזיר למשקם את החלטות הביניים.

הרקע להגשת הבקשה:

בין המבקשים למשיבה סכסוך ארוך שנים, אשר תחילתו בתביעה משפטית, אשר הגישה המשיבה בנובמבר 1987 לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו כנגד המבקשים בגין חובותיהם לה, כאשר על-פי ספרי המשיבה חבים לה המבקשים, נכון לשנת 1987 – 292,418 ש"ח, ולשנת 1991 – 761,383 ש"ח.

לפיכך, על מנת לכסות חובות אלו, היו מעוניינים המבקשים למכור מגרש אשר יוחכר להם על-ידי המשיבה בשיטת "ההרחבה". שיטה זו עיקרה במכירת קרקעות בישובים חקלאיים, אשר נועדו במקור לתושבי היישובים, בהנחה משמעותית לרוכשים המומלצים על-ידי תושבי היישוב, לצורכי הרחבה קהילתית (להלן: שיטת ההרחבה).

בהתדיינות על אופן כיסוי חובות המבקשים, טיפל המשקם עו"ד א. בן ישראל (להלן: המשקם הראשון), אשר הוחלף בעו"ד אופיר כץ (להלן: המשקם השני). יצוין, כי שמיעת התיק לגופו נעשתה בפני המשקם השני. בעקבות זאת, נתן המשקם השני פסקו מיום 23.12.02, לפיו ניתן צו מניעה זמני האוסר על המבקשים לבצע כל עסקה או שינוי בזכויותיהם במשק, לרבות לגבי מגרש 340 במושב כפר הס, אותו רצו המבקשים למכור בשיטת ההרחבה.

לפיכך, פנו המבקשים לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, בבקשה לבטל את הפסק הנ"ל של המשקם השני. המבקשים טענו, כי המשקם השני ביטל את החלטת קודמו מבלי שהייתה בידיו סמכות לעשות כן ולשמש כערכאת ערעור לפי סעיף 28(א)(1) לחוק ההסדרים במגזר החקלאי המשפחתי, תשנ"ב-1992 (להלן: חוק ההסדרים). בנוסף, טענו המבקשים, כי פסק המשקם התעלם מהחלטות קודמות וכן מהסכמות הצדדים ולפיכך הינו בבחינת טעות גלויה על פני הפסק. לטענתם, מטרת המשקם אמורה להיות כיסוי החובות באמצעות מימוש נכסים לא חקלאיים, אולם המשקם בחר שלא להתיר למבקשים לעשות כן. לפיכך, טוענים המבקשים, כי מן הראוי לבטל פסק שכזה, ובמיוחד אמורים הדברים משום שנתוני כושר ההחזר של המבקשים, עליהם הסתמך המשקם, שגויים. בנוסף, טענו המבקשים, כי לא ניתנה להם ההזדמנות להגיש ראיה נוספת וכי פסקו של המבקש השני, התעלם ממעשים פליליים של ניהול חשבון פיקטיבי ורישום כוזב במסמכי תאגיד על-ידי המשיבה. לטענתם, שני עניינים אלו מהווים טעות גלויה על פני הפסק, וזאת לפי סעיף 28(א)(3) לחוק ההסדרים.

בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופטת צ' ברון) דחה את בקשת המבקשים לביטול פסק המשקם השני הנ"ל בקובעו, כי מכירת מגרש בשיטת ההרחבה כבר נידונה בעבר בבג"ץ 4014/97 מינהל מקרקעי ישראל נ' לוי אורנוי ואח', פ"ד נב(4) 614 (להלן: פרשת בארותיים) בו נקבע, כי לעניין מכירה שכזו, הגורם היחידי המוסמך להכריע בשאלת ההתקשרות עם חוכרי הקרקעות הינו מינהל מקרקעי ישראל. בית-המשפט פירט בפסק-דינו, כי בהמשך לפרשת בארותיים, גיבש היועץ המשפטי לממשלה חוות-דעת שקבעה, כי על מינהל מקרקעי ישראל להקצות מגרשים על-פי קריטריונים ראויים וכי שיווק הזכות להיכנס לרשימת מומלצים תמורת כסף הינה פסולה ויש בה התעשרות שלא כדין של היישובים הממליצים על חשבון הציבור. בהתאם לכך, פרסם מנהל מקרקעי ישראל הוראה, אשר אסרה על שיטת ההרחבה. במקביל, בכדי להתאים את המצב הקיים לסטאטוס החדש, פורסמה הוראת מעבר, אשר קבעה, כי הסדרים שישלימו עסקאות לשיווק מגרשים בשיטה זו עד לתאריך מסוים, יעמדו בתוקפם חרף ההוראה הקודמת. בית-המשפט המחוזי קבע, כי בענייננו, פנו המבקשים למינהל מקרקעי ישראל בבקשה להיכנס לגדר הוראת המעבר, אולם עשו זאת ללא פסק משקם אותו נדרשו לצרף על-פי כללי ההוראה, ולפיכך נדחו על-ידי מנהל מקרקעי ישראל. החלטת מנהל מקרקעי ישראל בעניין דחיית בקשת המבקשים, ניתנה כשנה וחצי לפני מתן צו המשקם הזמני. בנוסף, טרם מתן פסקו של המשקם השני, הוחכר מגרש 340 האמור לתקופה של 49 שנים, לצד ג'. לפיכך, לאור כל אלו, קבע בית-המשפט המחוזי, כי בכל הנוגע לסוגית מכירת מגרש 340 על-ידי המבקשים, הרי שהעניין כבר הוכרע במסגרת דחיית מנהל מקרקעי ישראל את בקשתם, ומה גם שכאמור המגרש הוחכר טרם ניתן פסק המשקם ל-49 שנים. בנוסף, קבע בית-המשפט המחוזי, כי אין להתייחס לטענות המבקשים בדבר ניהול חשבון פיקטיבי ורישום כוזב במסמכי תאגיד, שכן אלו כבר נדחו בעבר, בפסק דין שניתן ביום 15.8.94 בת.א. 2819/87 כפר הס נ' יעקובי (לא פורסם). כמו-כן, לעניין טענת צירוף הראיה הנוספת, קבע בית-המשפט, כי הבקשה בעניין זה כבר נדונה ונדחתה על-ידי המשקם השני.

על פסק-דין זה הוגשה הבקשה למתן רשות ערעור שבפני.

בבקשתם, חוזרים, בין היתר, המבקשים על הטענות שהשמיעו בפני הערכאה הקודמת ומבקשים להורות על ביטול פסק המשקם. לטענתם, שגה בית-המשפט המחוזי בקובעו, כי טענות המבקשים בדבר ניהול חשבון פיקטיבי/רישום כוזב נדחו על הסף בפסק-דין שניתן בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בשנת 1987. בנוסף, טוענים המבקשים, כי שגה בית-המשפט המחוזי, בכך שדחה את טענותיהם לעניין אי צירוף הראיה הנוספת. זאת, משום שלטענתם, צרוף ראיה זו היה חיוני במיוחד, על-מנת להזים את טענות העד המרכזי מטעם המשיבה ולהוכיח במדויק כמה כספים הופקדו בחשבון המשותף לו ולמבקש 1, על-ידי צירוף עותק מיקרו-פיש של חשבון זה. כמו-כן, טוענים המבקשים, כי שגה בית-המשפט בכך שאישר את החלטות המשקם.

מנגד, חוזרת המשיבה על טענותיה ותומכת את יתדותיה בהחלטת הערכאה הקודמת. בנוסף, טוענת המשיבה, כי ערעוריהם ובקשותיהם של המבקשים כבר נידונו במשך למעלה מ-16 שנים, במספר ערכאות, ועיקרם בטענות עובדתיות, אשר לגביהן כבר הוחלט בעבר. כמו-כן, טוענת המשיבה, כי ערכאות ערעור אינן נוהגות להתערב בעניינים אשר הינם בעלי רלבנטיות לצדדים ותו לא. בנוסף, טוענת המשיבה, כי היקף הביקורת השיפוטית הנהוג על פסקי משקם הינו מצומצם, בדומה להיקף הביקורת על הליכי בוררות, וכי מגמת בתי-המשפט הינה לקיים פסקי בוררות ומשקמים ככל האפשר. בעניין זה מוסיפה וטוענת המשיבה, כי בכל הנוגע למגרש 340, מעולם לא הובטח למבקשים מגרש ספציפי, ובוודאי שלא הובטח מגרש 340 בפרט. כמו-כן, לעניין הטענות בדבר ניהול חשבון פיקטיבי/רישום כוזב, טוענת המשיבה, כי לא בכדי נתן בית-משפט זה פסק-דין, אשר קבע, כי אין עילה להתערב בקביעות העובדתיות של בית-המשפט המחוזי או במסקנותיו המשפטיות מאותן הקביעות.

דין הבקשה להידחות.

בכל הנוגע לפסילת פסק משקם, ישנן מספר עילות פסילה מוגדרות ומצומצמות ביותר, אשר מונה סעיף 28 לחוק ההסדרים. המבקשים צמצמו את טענותיהם בפני בית המשפט-המחוזי למספר עילות מבין אלו. לאחר שדן בית-המשפט בטענות, לא מצא כל עילה לביטול פסק המשקם. לא מצאתי מקום להתערב בהחלטת בית-המשפט המחוזי.

בחינת עובדות הרקע של המקרה שבענייננו, החלטת הערכאה הקודמת ועיון בטענות בעלי הדין, מצביעים על כך שהעניין שבפני, עוסק בסוגיה פרטנית אשר התעוררה בין הצדדים ואין לה כל השלכות משפטיות וציבוריות רחבות. כידוע, הלכה היא, כי בבחינת בקשות רשות ערעור בנוגע לביטול או אישורם של פסקי בוררות לא תינתן רשות ערעור כדבר שעל דרך השגרה, אלא תישמר רק למקרים המיוחדים בהם עולה שאלה ייחודית כאמור, החורגת מעניינם המוגדר של הצדדים למחלוקת או כאשר נדרשת התערבות עקב שיקולי צדק ובכדי למנוע עיוות דין (רע"א 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה , פד"י לו(3) 123). כלל זה חל גם על הליכים לביטול פסקי משקם הננקטים על פי חוק הבוררות מכח סעיף 28 לחוק ההסדרים (ראו בע"א 3505/00 רם, חברה לעבודות הנדסיות נ' אחים שורק בע"מ (טרם פורסם); רע"א 1370/02 בובליל נ' שלינגר

(טרם פורסם); רע"א 10408/02 עו"ד יערי נ' ליהדר בע"מ (טרם פורסם) ;

רע"א 235/89 כוכבי נ' ארמה, בנין בע"מ , דינים עליון י"ב 374 ). ככל הנראה, כאמור, בענייננו לא מתקיימים התנאים הנדרשים למתן רשות ערעור, שכן עולה, כי חלק ניכר מן המחלוקת הינו על סוגיות עובדתיות, אשר כבר הוכרעו בעבר הן על-ידי המשקם והן על-ידי בית המשפט המחוזי. לפיכך, לאור האמור, אין זה מן הראוי לאפשר דיון נוסף בעניין .

יתרה מזאת, דין הבקשה להידחות גם לעצם העניין. בענייננו, מאז החל הסכסוך לראשונה בין המבקשים למשיבה, התגלגל המקרה שבעניינם, על היבטיו השונים, בפני מספר ערכאות וביניהן בפני המשקם, בית-המשפט המחוזי, בית-משפט זה, ושוב בפני בית-המשפט המחוזי, אשר על החלטתו הוגשה בקשת רשות ערעור זו.

בנוסף, יש לציין, כי מלכתחילה, כאשר פנו המבקשים למנהל מקרקעי ישראל בבקשה להחיל עליהם את שיטת ההרחבה וליישם בעניינם את הוראת המעבר, לא היה ברשותם פסק של המשקם בעניין מגרש 340. על-פי תנאי סעיף ההוראה האמור, צירופו של פסק זה הינו דרוש. אמנם נכונה טענת המבקשים, כי המשקם הראשון התייחס לתמורה שתינתן בעבור מכירת המגרש, אולם ראוי להדגיש, כי המשקם הראשון אותו החליף המשקם השני, לא התייחס למגרש 340 באופן פרטני, וכן לא נתן כל פסק אשר קובע, כי יש להחכיר את המגרש למבקשים לצורך מכירתו. לפיכך, לאור היותו של מינהל מקרקעי ישראל בעל סמכות ההכרעה הבלעדית בעניין ההחלטה לגבי שיטת ההרחבה, החלטתו לדחות את בקשת המבקשים לשווק על-פי שיטה זו, משלא צורף לזו פסק משקם כנדרש בהוראת המעבר, הינה בסמכות.

לפיכך, נחה דעתי, כי בצדק הגיע בית-המשפט המחוזי לכלל החלטתו לדחות את בקשת ביטול פסק המשקם וביטול החלטות הביניים. נראה לי, כי המשקם נתן את פסקו לאחר שבדק את כל החומר שהונח בפניו ואינני מוצא בפסק המשקם טעות גלויה על פניו, המצדיקה את התערבותו של בית-משפט זה.

אשר-על-כן, הבקשה נדחית. המבקשים ישאו בהוצאותיה של המשיבה בסכום כולל של 7,500 ש"ח.