רע"א 5362/98 סלאח סלאח נ. יוסוף סוקי

המבקשים והמשיבים, ביחד עם אחרים, הם בעלים במשותף של קרקע באזור הכפר ג'לג'וליה. בפועל מחולקת הקרקע שבבעלות המשותפת למספר חלקי משנה המוחזקים בידי הבעלים השונים. המשיבים רכשו את חלקם בקרקע בשנת 1995, ובנו עליו מחסן המשמש אותם לעסקיהם. ברם, דרך הגישה היחידה למחסן עוברת בחלק הקרקע המוחזק בידי המבקשים, והללו חסמו את המעבר אל המחסן בפני המשיבים.

בעקבות חסימת המעבר הגיש המשיב מס' 1, ביחד עם הבעלים הקודמים שממנו רכש את הקרקע, תובענה כנגד המבקשים לבית-משפט השלום בפתח-תקווה. תובענה זו התבססה על הסכם מעבר שנכרת בשנת 1974 בין המבקשים לבין הבעלים הקודמים של הקרקע. התובענה נדחתה. על כך הוגש ערעור לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. אף הערעור נדחה. בפסק-הדין שבו נדחה הערעור קבע בית-המשפט המחוזי, בין השאר, כי:

התביעה כולה נסמכת אך ורק על התחייבויותיהם החוזיות של המשיבים כלפי [הבעלים הקודמים של הקרקע], על-פי הסכם המעבר, ולפיכך צדק בית-המשפט קמא בקובעו כי אין מקום לבחון הפן הקנייני הנוגע לסכסוך, שלא הועלה כלל בפלוגתא בין הצדדים בהליך הנדון.

בעקבות דחיית הערעור פנו המשיבים בתובענה חדשה לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. הפעם ביקשו המשיבים מבית-המשפט להצהיר כי הם בעלי זיקת הנאה המאפשרת להם מעבר בדרך נשוא הסכסוך. עוד ביקשו המשיבים כי יוצא צו מניעה זמני אשר יאסור על המבקשים למנוע מהם מעבר בחלקם. בתגובתם לבקשה טענו המבקשים כי בעקבות ההליך הקודם שהתנהל בין הצדדים חל על העניין הכלל בדבר מעשה בית-דין ולפיכך יש לדחות את התובענה על הסף.

בדיון בבקשה להוצאת צו מניעה זמני דחה בית-המשפט המחוזי (השופטת הילה גרסטל) את טענתם המקדמית של המבקשים. נפסק כי "בית-משפט השלום לא נדרש להכריע, לא היה מוסמך להכריע ולא הכריע בפועל בשאלת הזכויות הקנייניות שמכוחן טוענים היום המבקשים לזכויות מעבר". מכאן, שבתובענה הנוכחית מדובר בעילה נפרדת שטרם נדונה והוכרעה על-ידי בית-משפט מוסמך כלשהו ולפיכך אין המשיבים מנועים מלהעלותה כעת.

לגופו של עניין קבע בית-המשפט המחוזי כי בחקירה הנגדית לא נסתר תצהירו של המשיב מס' 1 באופן מהותי, בעוד שהמבקשים לא הגישו כלל תצהיר נגדי מצידם. על-כן קבע בית-המשפט כי מאזן הנוחות נוטה באופן מובהק לטובת המשיבים, אשר הוכיחו כי עלול להיגרם להם נזק בלתי-הפיך כתוצאה מחסימת המעבר למחסן. בית-המשפט נתן איפוא את צו המניעה הזמני המבוקש.

מכאן הבקשה לרשות ערעור שבפניי, שבה התמקדו המבקשים בטענה האמורה בדבר מעשה בית-דין שיצר ההליך הקודם שהתנהל בין הצדדים.

דין הבקשה להידחות, שכן צדק בית-המשפט המחוזי במסקנתו כי המשיבים אינם מנועים מלטעון לזכות קניינית בקרקע - טענה שטרם נטענה ונדונה בפני בית-משפט מוסמך. כאמור, הן בית-משפט השלום שדן בתובענה הקודמת של המשיבים, והן בית-המשפט המחוזי שדן לאחר מכן בערעור על פסק-הדין של בית-משפט השלום, עמדו היטב על ההבחנה שבין העילה החוזית לעילה הקניינית ונמנעו מלהתייחס לעילה הקניינית שכלל לא הועלתה על-ידי המשיבים בתביעתם דאז. אשר-על-כן אין לומר כי חל במקרה זה הכלל בדבר מעשה בית-דין המונע מן המשיבים לטעון לזכותם הקניינית.

אף לגוף העניין לא מצאתי כל מקום להתערב בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי, הנראית כמבוססת היטב בחומר הראיות שבא בפניו.

הבקשה נדחית.