רע"א 5365/09 חיים בוסתן נ. בתיה ביבי

לפניי בקשת רשות ערעור המופנית נגד החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת ר' לבהר-שרון) במסגרת ע"א 1068/09 (בש"א 7775/09). בד בבד הגיש המבקש בקשה דחופה לעיכוב ביצוע פינויו מהדירה הקבוע ליום 5.7.2009.

1.

העובדות כפי שעולות מהבקשה ומנספחיה הן כדלקמן: המבקש והמשיבה היו בעבר בני זוג ולהם בת משותפת. הצדדים התגוררו בדירה שבבעלות המשיבה בדרך השלום בתל-אביב (להלן: הדירה ). לימים החליטה המשיבה לעזוב את הדירה יחד עם הבת ולעבור להתגורר בדירה אחרת. המבקש נותר להתגורר בדירה ובין הצדדים נחתם הסכם שכירות בלתי מוגנת שלפיו התחייב המבקש לשלם למשיבה דמי שכירות חודשיים בסך של 550$.

2.

המבקש הפסיק לשלם את שכר הדירה מחודש ספטמבר 2005 ואילך, והמשיבה הגישה נגדו תביעה לבית משפט השלום ובה תבעה לחייבו לשלם סך של 43,640 ₪ בגין חובות שכירות. בית משפט השלום קיבל את התביעה במלואה וחייב את המבקש בהוצאות. ערעור על פסק דין זה נדחה על ידי בית המשפט המחוזי. המבקש לא שילם את הסכום הפסוק ואף המשיך לא לשלם שכר דירה. בעקבות זאת, הגישה המבקשת תביעה לסילוק ידו של המבקש מהדירה. בית משפט השלום (כבוד השופטת ע' ברקוביץ') קיבל את התביעה וקבע כי על המבקש לפנות ולסלק את ידו לאלתר מן הדירה. עוד חייב את המבקש, בהתחשב בהתנהלותו ובריבוי בקשותיו, לשלם למשיבה הוצאות בסך 10,000 ₪ בצירוף מע"מ.

3.

המבקש הגיש ערעור על פסק דינה של השופטת ברקוביץ' ובד בבד הגיש בקשה לעיכוב ביצוע הפינוי (שנקבע תחילה ליום 22.4.2009). כבוד השופטת ר' לבהר-שרון הורתה תחילה על עיכוב ביצוע הפינוי עד להחלטה אחרת וקבלת תגובתה של המשיבה. לאחר קבלת התגובה החליטה השופטת לבהר-שרון לדחות את הבקשה לעיכוב ביצוע הפינוי. השופטת לבהר-שרון ציינה כי מנסח הטאבו עולה כי המשיבה היא בעלת הזכויות הבלעדית בדירה ובין הצדדים נחתם הסכם שכירות בלתי מוגנת שלא הוכחש על ידי המבקש. המבקש טען בעלמא כי הוא בעל זכויות בדירה מכוח הלכת השיתוף אולם בית משפט השלום לא התיר למבקש להוסיף טענה זו לכתב הגנתו, הן נוכח התנהלותו עד אותו מועד (אי עמידה במועדים, הגשת בקשות סרק רבות, זלזול כלפי בית המשפט, אי קיום צווי בית משפט, אי תשלום הוצאות וכדומה), הן בשל היות הטענה משום שינוי חזית והן נוכח קיומו של הסכם שכירות הסותר אותה לגופה. נוכח דברים אלה, נמוכים סיכויי הערעור. באשר לטענת המבקש כי פינויו מהדירה יביא לכך שלא יהיה לו מקום מגורים חלופי, דחה בית המשפט טענה זאת, נוכח טענת המשיבה שלפיה המבקש הוא בעל זכויות במחצית דירה אחרת, עובדה שלא הוכחשה על ידו. בנסיבות אלה, קבע, מאזן הנוחות נוטה לטובת המשיבה, שהמשך שהיית המבקש בדירה מונע ממנה את מימוש זכויותיה הקנייניות. יצויין כי במסגרת החלטה זו נדחתה גם בקשה של המבקש להורות על חקירת המשיבה על תצהירה.

4.

נגד החלטה זו מופנית בקשת רשות הערעור שלפניי. המבקש טוען כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר דחה את הבקשה להורות על חקירת המשיבה על תצהירה, ללא כל נימוק. לטענת המבקש, חקירת המשיבה הייתה חושפת את שקריה (כדברי המבקש), וכן לטענתו החקירה הייתה מסייעת לבית המשפט להגיע לתוצאה נכונה יותר. כך, למשל, טוען המבקש כי הקביעה העובדתית בהחלטה שלפיה המבקש הוא שוכר בדירה מכוח הסכם שכירות בלתי מוגנת, עובדה שעומדת בלבו של הסכסוך, הייתה מתבררת כלא נכונה אם הייתה מתאפשרת חקירת המשיבה, וכך גם הקביעה העובדתית שלפיה המשיבה היא בעלת הזכויות הבלעדית בדירה. עוד עובדה שגויה, לטענת המבקש, היא הקביעה כי המבקש הוא בעל זכויות במחצית דירה אחרת. לטענת המבקש, מדובר בדירה שהייתה רשומה על שמו ועל מי שרשומה כאשתו ומזה כעשרים שנים מסרבת לקבל ממנו גט, למבקש אין דריסת רגל בדירה זו וזכויותיו בה אינן ניתנות למימוש. לו הייתה מתאפשרת חקירתה של המשיבה, היה בית המשפט לומד על כך. המבקש טוען עוד כי אין לו דיור חלופי ואין לו אמצעים לדיור חלופי, כך שאם הוא יפונה, הוא ייזרק לרחוב.

5.

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. שתי ערכאות דנו בשאלת פינויו של המבקש מהדירה ואין הבקשה מגלה עילה לכך שערכאה שלישית תדון בעניין שכן אין היא חורגת מעניינם הישיר של הצדדים למחלוקת. כך במיוחד שעה שבקשת רשות הערעור עניינה בקשה לעיכוב ביצוע, סוגיה שבה ככלל ערכאת הערעור תמעט להתערב.

6.

למעלה מכך, לגופו של עניין, נראה כי בדין נדחתה הבקשה לעיכוב ביצוע. בראש ובראשונה, מאחר שמדובר בבקשה לעיכוב פסק דינו של בית משפט השלום, היה על המבקש לפנות תחילה לבית משפט השלום על מנת שידון בבקשתו. משלא עשה כן, היה על בית המשפט המחוזי לדחות את הבקשה כבר מטעם זה.

אשר לטרונייתו של המבקש על כי בית המשפט המחוזי לא נעתר לבקשתו לחקור את המשיבה על תצהיר, סבורני כי לא נפל בהחלטה זו פגם ממשי. אמנם, נקבע בפסיקה כי גם במסגרת הליך ביניים אין לשלול מבעל דין את זכותו לקיים חקירה שכנגד על תצהיר יריבו, אולם זאת כאשר הגרסה העובדתית הבסיסית שנויה במחלוקת בין בעלי הדין [רע"א 2508/98 מתן י. מערכות תקשורת ואיתור בע"מ נ' מילטל תקשורת בע"מ , פ"ד נג(3) 26 (1998)].

במקרה דנן, הערכאה הדיונית קבעה קביעות עובדתיות ברורות למדיי, קרי כי המשיבה היא הבעלים של הדירה וכי המבקש שכר את הדירה בשכירות בלתי מוגנת ולא שילם דמי שכירות. גם אם המבקש חולק על גרסה עובדתית זו, הרי שדומה כי במסגרת הבקשה לעיכוב ביצוע שהוגשה לערכאת הערעור, לא היה מקום "לפתוח" שאלות עובדתיות אלה מחדש, מה עוד שבית המשפט המחוזי עצמו התרשם מהמסמכים התומכים בגרסה עובדתית זו וכך קבע אף הוא.

7.

זאת ועוד, נוכח קביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום נראה לכאורה כי סיכויי הערעור להתקבל נמוכים ביותר. אשר לשיקולי מאזן הנוחות, אמנם מדובר בפינוי אדם מדירת מגורים, נסיבות שבהן יטה בדרך כלל בית המשפט להיעתר לבקשה, אולם סבורני כי בנסיבות המקרה אין הדבר כך. המשיבה מזה שנים אינה יכולה לממש את זכויותיה הקנייניות בדירה בעוד המבקש נהנה לכאורה מהדירה ללא תשלום כלשהו. התנהלותו של המבקש בערכאות דלמטה, כפי שעולה מהחלטותיהן, מלמדת כי המבקש מתחמק מתשלום הוצאות ומציות לצווים ופסקי דין של בית המשפט, ומכאן החשש שדווקא המשיבה היא שתצא וידיה על ראשה. למבקש היה די זמן על מנת לדאוג לעצמו לדיור חלוף. לא למותר להוסיף כי על אף שהחלטתו של בית המשפט המחוזי ניתנה כבר ביום 21.5.2009, לא מיהר המבקש לפנות לבית משפט זה, והמתין עד ליום 1.7.2009, ארבעה ימים לפני מועד הפינוי שנקבע.

8.

נוכח כל האמור לעיל, דינה של בקשת רשות הערעור להידחות, ועמה הבקשה לעיכוב ביצוע. המבקש ישא בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך של 1,500 ₪.