פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"א
537/18
לפני:
כבוד השופט ד' מינץ
המבקש:
יחיאל בן חמו
נ ג ד
המשיבים:
1. יעקב אמסילי
2. נועם התורה
ע.ר.
580169423
בקשת רשות ערעור על
פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופט א' ואגו) מיום 14.8.2017 בהפ"ב
59038-09-16 ו-19601-08-16
בשם המבקש:
עו"ד שלומי הלוי
החלטה
לפנַי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופט א' ואגו ) בהפ"ב 59038-09-16 ו-19601-08-16 מיום 14.8.2017; על ההחלטות הנוספות שניתנו בעקבותיו בימים 12.9.2017; 25.9.2017; 15.10.2017; ועל הפסיקתא שניתנה ביום 15.10.2017.
1.
בתמצית, מדובר בפסק דין המאשר פסק בוררות מיום 25.11.2014 של הרב חיים פסח הורוביץ (להלן: הבורר ו- הפסק
בהתאמה ) על פיו נדחתה התנגדותו של המבקש לאישור הפסק, ופסיקתא מיום 15.10.2017 שאישרה חיובה של "עמותת נועם התורה נהרדעה" (להלן: העמותה ) לשלם למשיב סך של 296,440 ש"ח, חלף המבקש, המכהן כיושב ראש העמותה. במסגרת הפסיקתא נקבע כי למרות שעל פי הפסק, הוא ניתן נגד המבקש באופן אישי, לאחר קבלת הבהרת הבורר, התגלה כי הוא ניתן הלכה למעשה נגד העמותה והמבקש השתתף בהליך הבוררות מתחילתה בשם העמותה ולא בשם עצמו באופן אישי. עם זאת, למרות שבית המשפט פטר את המבקש מכל תשלום כלפי המשיב, חויב המבקש בהוצאות המשיב בסך של 7,500 ש"ח.
2.
בפי המבקש טענות כרימון נגד פסק הדין והוא תוקף את כל קביעותיו של בית המשפט המחוזי. ברם, כל השגותיו של המבקש (למעט אחת מהן עליה תינתן הדעת בהמשך) הן נגד קביעותיו העובדתיות והפרשניות של בית המשפט ולוּ בשל כך אין כל מקום להתערב בהן, ודאי לא ב"גלגול שלישי" לפני בית משפט זה (ראו: א' גורן בוררות 463 (2018) והאסמכתאות שם). כך לגבי הקביעה כי שטר הבוררות איפשר מתן פסק בורר מעבר לשלושה חודשים; כך לגבי העברת הבוררות לבית הדין "הישר והטוב"; כך לגבי התפקיד שמילא הרב שלמה לוינגר, עוזרו של הבורר שריכז את החומר הגולמי שהוגש בבוררות וסידרו עבור הבורר; כך לגבי נבצרות המבקש להיבדק בפוליגרף עליה סיכמו הצדדים; כך לגבי פגישת הבורר עם המשיב לשם קבלת הבהרה על אודות הגשת מסמכים על ידו; כך לגבי טענת המבקש על פיה הבוררות הייתה צריכה להינתן הלכה למעשה על ידי בית הדין "הישר והטוב".
3.
האמור נכון אפוא לגבי כל טענותיו של המבקש למעט הטענה לגבי חיוב העמותה על פי הפסק תחת המבקש עצמו.
בעניין זה ציין בית המשפט המחוזי במסגרת פסק הדין גופו, כי קיים ספק אם הפסק חייב את העמותה מכיוון שהמבקש השתתף בהליך הבוררות בשמה, או אם הפסק חייב את המבקש באופן אישי. לשם כך ביקש מהבורר את הבהרתו. לאחר קבלת עמדת הבורר, החליט בית המשפט בהחלטתו מיום 12.9.2017 כי הליך הבוררות אכן נוהל על ידי המבקש בשם העמותה ולא באופן אישי ועל כן הורה על החלפת המבקש בעמותה. עם זאת, הוסיף בית המשפט כי אם תועלה הסתייגות על ידי העמותה לגבי חיובה בפסק ותוגש על כך בקשה בעתיד, היא תישקל לגופה. ואכן ביום 14.9.2017 הודיעה העמותה כי הפסק אינו יכול לחייבה, כי המבקש לא פעל בשמה והוא לא נשא בתפקיד כלשהו בעמותה החל מחודש מאי 2016. חרף האמור בתגובת העמותה, ביום 25.9.2017 החליט בית המשפט כי החלטתו מיום 12.9.2017 תעמוד על כנה, וככול שהמבקש לא היה מוסמך לייצגה, יהיה עליה ליזום הליך נפרד ויעודי מטעמה.
טענתו של המבקש היא כי לאחר סיום הדיון לפניו, בית המשפט המחוזי היה מנוע מלדון במיהות החייב בפסק והוא עשה כן בהעדר סמכות.
4.
אלא שכאמור, בית המשפט השאיר פתח לעמותה לטעון כנגד החלת הפסק עליה ופטר את המבקש מכל התחייבות כלפי המשיב למעט לעניין תשלום הוצאותיו. על כן אין למבקש זכות להעלות טרוניה כלשהי כלפי החלטות בית המשפט. נהפוך הוא, לעת הזאת המבקש רק הרוויח מהמצב ונראה כי הוא מנוע מלטעון טענה כלשהי בשם העמותה. היינו, הוא אינו יכול לטעון מצד אחד שאין מקום לחייב את העמותה בשל כך שהוא לא ייצג אותה בהליך הבוררות ובעת ובעונה אחת לטעון מצד שני כי הוא עצמו אינו מחויב על פי הפסק.
5.
ובעניין חיוב המבקש בהוצאות המשפט. אכן בסופו של דבר העמותה היא זו שחויבה על פי הפסק ולא המבקש. אלא שהיה זה המבקש שניהל את ההליך בבית המשפט בשם עצמו ולא בשם העמותה. לפיכך חיובו האישי בהוצאות המשפט אך התבקש והיה מוצדק לחלוטין.
בסופו של דבר הבקשה נדחית, אך מפני שלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות.
ניתנה
היום, כ"ג בשבט התשע"ח (8.2.2018).
ש ו פ ט