רע"א 5390/10 מיכאל יוסף נ. ערן גונן

1.

בקשת רשות ערעור על שתי החלטות של בית המשפט המחוזי בתל-אביב מיום 18.2.2010 ומיום 28.4.2010.

2.

בין המבקש ואשתו, החיים בנפרד (להלן יחד – המוכרים), לבין המשיב נחתם ביום 14.4.08 חוזה מכר לפיו התחייבו המוכרים למכור למבקש דירה בתל-אביב תמורת סכום של 560,000 ש"ח. מתוך התמורה הכוללת שולם סכום של 200,000 ש"ח. היתרה בסך 360,000 ש"ח אמורה הייתה להיות משולמת עם מסירת החזקה. המשיב הגיש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב תביעה נגד המוכרים בטענה כי המוכרים הפרו את החוזה ונמנעים מלקיימו. בכתב התביעה עתר המשיב לאכיפת החוזה ולפינוי המוכרים מן הדירה (בה התגורר אך המבקש) וכן ביקש הוא שמיתרת התמורה המגיעה ממנו למוכרים יקוזזו פיצויים ודמי שכירות ראויים עד ליום הגשת התביעה בסכום כולל של 113,500 ש"ח. משהמוכרים לא הגישו כתב הגנה ניתן נגדם פסק דין על יסוד התובענה. המבקש ביקש לבטל את פסק הדין. ביום 18.2.2010 ניתנה החלטתו של רשם בית המשפט המחוזי (כבוד השופט ח' ברנר) בבקשת הביטול. כבוד הרשם קבע כי פסק הדין יבוטל, ובלשונו "לפנים משורת הדין", אם המבקש יפקיד סכום של 100,000 ש"ח עד ליום 1.4.2010, שאם לא כן תידחה בקשת הביטול. בעקבות החלטה זו הגיש המבקש בקשה נוספת לבית המשפט בה הוא עתר שהסכום להפקדה בסך 100,000 ש"ח יופקד מתוך יתרת התמורה שהוחזקה בידיו של בא כוחו של המשיב. בקשה זו נדחתה על ידי בית המשפט (כבוד השופט ח' ברנר) ביום 28.4.2010. יש להוסיף שני נתונים עובדתיים לתיאור התמציתי שהבאנו. האחד הוא שבעקבות פסק הדין נרשמה הדירה על שמו של המשיב. השני הוא כי המבקש ממשיך להתגורר בדירה.

3.

בקשת רשות הערעור שבפניי הוגשה ביום 15.7.2010. בבקשה משיג המבקש

על שתי ההחלטות הנזכרות, האחת מיום 18.2.2010 והאחרת מיום 28.4.2010. בבקשה חוזר המבקש על הטענות שהעלה בבית משפט קמא בבקשתו לביטול פסק הדין. המבקש טוען כי כתב התביעה כלל לא נמסר לידיו וכי על כן נדרש ביטול פסק הדין "מחובת הצדק". כמו כן נטען באופן חלופי כי ראוי היה לבטל את פסק הדין אף על יסוד שיקול דעתו של בית המשפט. אשר לתנאי שנקבע בהחלטה מיום 18.2.2010 ולפיו ביטולו של פסק הדין מותנה בהפקדה של 100,000 ש"ח, טוען המבקש כי טרם שולמה מלוא התמורה עבור הדירה וכי לפיכך קיימת יתרה לזכותו בסכום של 246,500 ש"ח (360,000-113,500) שממנה ניתן לקזז את הסכום להפקדה.

4.

דינה של הבקשה להידחות. כאמור, הבקשה מופנית נגד שתי החלטות. כפי שנראה, לגבי שתיהן היא הוגשה באיחור. הדברים ברורים מאליהם לגבי ההחלטה הראשונה, זו מיום 18.2.2010. לגבי ההחלטה השנייה, זו מיום 28.4.2010, הדברים מורכבים מעט יותר, כפי שיפורט בהמשך.

5.

בקשת רשות הערעור הוגשה ביום 15.7.2010. המועד להגשת בקשת רשות ערעור הוא 30 ימים מיום ההחלטה או מיום ההמצאה, לפי העניין (תקנות 399 ו-402 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). ההחלטה הראשונה מבין השתיים עליהן משיג המבקש ניתנה עוד ביום 18.2.2010, היינו למעלה מחודשיים לפני מתן ההחלטה השנייה וכחמישה חודשים לפני הגשתה של בקשת רשות הערעור. המבקש כלל לא התיימר להסביר הכיצד הוא הגיש בקשת רשות ערעור ביום 15.7.2010 על החלטה שניתנה חמישה חודשים קודם לכן. לא מתעוררת כל שאלה לגבי המצאתה של ההחלטה מיום 18.2.2010, שכן ברור שהמבקש ידע על דבר ההחלטה זמן קצר לאחר נתינתה. בתשובתו של המשיב נאמר כי בקשתו השנייה של המבקש, זו בעניין הפקדת הסכום של 100,000 ש"ח מתוך יתרת התמורה, הוגשה ביום 14.3.2010. אין ספק, על כן, שהמבקש ידע על דבר ההחלטה מיום 18.2.2010 לפני שהגיש את בקשתו השנייה. מיד בסמוך אתייחס למועד התקיפה של ההחלטה השנייה, זו מיום 28.4.2010. מכל מקום, הגשתה של הבקשה השנייה, לגבי מקור ההפקדה של הסכום של 100,000 ש"ח, אינה יכולה להביא להארכה של מועד להגשתה של בקשת רשות ערעור על ההחלטה מיום 18.2.2010. אין בכוחו של בעל דין להביא למעשה להארכת מועד על ידי כך שיגיש בקשה חדשה לערכאה הדיונית בציפייה שההחלטה הנוספת תאפשר לו להשיג על ההחלטה הקודמת בלא שיעתור להארכת מועד. משתינתן ההחלטה בבקשה החדשה יחל מירוץ זמנים חדש, וזאת לעניין ההחלטה הנוספת, הא ותוּ לא. רק במקרים חריגים, למשל כאשר שתי החלטות שלובות ניתנו במועדים שונים, תוך כדי דיון בבקשה אחת, ניתן יהיה לתקוף את ההחלטה הראשונה יחד עם ההחלטה השנייה, אף שלכאורה חלף המועד לגבי ההחלטה הראשונה. כל זאת, כמובן בהנחה שטרם חלף המועד להגשת בקשת רשות ערעור על ההחלטה השנייה (רע"א 5805/90 רוט נ' אינטרקונטיננטל , פ"ד מה(3) 45 (1991)). בענייננו עומדת כל אחת משתי ההחלטות על בסיס נפרד ואין קשר הכרחי ביניהן. שתיהן אף ניתנו לגבי בקשות שונות. מכאן, שהמועד לתקיפתה של ההחלטה מיום 18.2.2010 חלף מספר חודשים לפני שהוגשה בקשת רשות הערעור. המבקש אף לא עתר להארכת מועד. על כן, יש לדחות את בקשת רשות הערעור ככל שהיא מופנית נגד ההחלטה שניתנה ביום 18.2.2010.

יצוין, כי ההחלטה מיום 18.2.2010 ניתנה על ידי כבוד השופט ברנר בכובעו כרשם (מה שאין כן ההחלטה המאוחרת, מיום 28.4.2010). על כן, אף ספק אם דרך התקיפה של ההחלטה מיום 18.2.2010 הייתה נכונה. איני רואה צורך להרחיב בעניין זה.

6.

עתה עלינו לבחון את השאלה האם בקשת רשות הערעור הוגשה באיחור אף ככל שמדובר בהשגה על ההחלטה השנייה, שניתנה על ידי בית המשפט ביום 28.4.2010.

בבקשת רשות הערעור נאמר כי ההחלטה "נתקבלה אצל המבקש ביום 30.5.2010". אין מחלוקת כי אם זה אכן מועד ההמצאה, הרי הבקשה הוגשה במועד (אף שחלפו יותר משלושים ימים; זאת בהתחשב בשביתה של עובדי מערכת המשפט בימים 21.6.2010 – 10.7.2010 שהביאה להארכת מועד, בהתאם לתקנות בתי המשפט, בתי הדין לעבודה ולשכות ההוצאה לפועל (סדרי דין בתקופת שביתה או השבתה של עובדים), התשמ"א-1981). דא עקא, בתשובה לבקשת רשות הערעור טען המשיב כי ההחלטה מיום 28.4.2010 הומצאה לבא כוחו של המבקש עוד ביום 5.5.2010 וכי לפיכך הוגשה בקשת רשות הערעור באיחור. לא הייתה מחלוקת שאם אומנם מועד ההמצאה היה ביום 5.5.2010, כי אז חל איחור. המשיב צירף לתשובתו צילום של אישור מסירה המוכיח כי מועד ההמצאה היה אכן 5.5.2010. בתגובה לטענה זו לא התכחש בא כוחו של המבקש לכך שאישור המסירה נחתם על ידי מזכירתו במועד הנזכר. הטענה שהעלה בא כוחו של המבקש הייתה כי המזכירה, שחתמה על אישור המסירה, לא נתקלה, למיטב זכרונה, בהחלטה בעת שפתחה את מעטפות הדואר הנכנס. כמו כן ערכה המזכירה בדיקה מקיפה בתיקי המשרד ולא הצליחה לאתר את ההחלטה מיום 28.4.2010. הדברים האמורים נתמכו בתצהיר של המזכירה, שהוסיפה וכתבה בתצהירה כי "ככל הנראה ולמצער, נשמטה המעטפה מידיי בטרם הגיעה למשרד".

איני רואה מקום להביע עמדה נחרצת לגבי אמינותו של ההסבר, משום שהמזכירה לא נחקרה על תצהירה. אסתפק באמירה שסבירותו של ההסבר אינה מרשימה. די לציין שצילום של ההחלטה מיום 28.4.2010 צורף כנספח ב' לבקשת רשות הערעור. ניתן להניח שבמשרדו של בא כוח המבקש מצוי המקור או למצער צילום של ההחלטה. אם כך, הכיצד לא מצאה המזכירה את ההחלטה בתיק? בין כך ובין כך, דעתי היא שיש לקבוע כי הבקשה הוגשה באיחור. כזכור, בבקשת רשות הערעור נכתב כי הבקשה נתקבלה אצל המבקש ביום 30.5.2010. לאור הגירסה שהועלתה מטעם המבקש באשר להמצאה ביום 5.5.2010 מתבקש היה, למצער, כי יינתן הסבר בתצהיר מה בדיוק נתקבל אצל המבקש או אולי אצל בא כוחו ביום 30.5.2010. לא ייתכן להציג הסבר לגבי מה (שאולי) ארע ביום 5.5.2010 בלא ליתן במקביל הסבר באשר למועד המאוחר יותר, הוא 30.5.2010.

7.

מדיוננו עולה כי המבקש הגיש את בקשת רשות הערעור באיחור לא רק לגבי ההחלטה מיום 18.2.2010 אלא אף ככל שמדובר בהחלטה מיום 28.4.2010. אי לכך, הנני דוחה את הבקשה. יחד עם זאת, ניתנת למבקש ארכה עד ליום 15.11.2010 להפקיד את הסכום של 100,000 ש"ח. המבקש יישא בשכר טרחת עורך דין בסך 5,000 ש"ח.