רע"א 5392/02 סביון יצחקי נ. עירית נתניה

1.לפי ממצאיו של בית המשפט המחוזי - שהם בלבד משמשים כתשתית לבקשה זו - נפגע המבקש, באותה עת קטין בן שש-עשרה, שעה שניסה ביחד עם אחרים להרים משטח בטון שהיה מונח על רגלי בטון וביחד היווה ספסל במדרחוב בנתניה. הדבר אירע בשעה 02:30 לפנות בוקר. אורכו של משטח הבטון היה שני מטרים ומשקלו הכולל כ384- ק"ג והוא הוחזק בכובד משקלו על רגלי הבטון. בגדר תביעת המבקש כנגד המשיבה - עירית נתניה - קבע בית משפט השלום שזו חבה כלפי המבקש חובה מושגית וגם קונקרטית וכי הפרה חובה זו. המשיבה חויבה בתשלום פיצויים למבקש, תוך שבית המשפט מייחס למבקש רשלנות תורמת בשיעור 60%. הקערה נהפכה על פיה בבית המשפט המחוזי: נקבע שהמשיבה אינה חבה למבקש חבות מושגית וקונקרטית, כי לא יכלה לצפות את האירוע וכי אשמו של המבקש היווה סיבה מכרעת לנזקו. הערעור נתקבל איפוא, התביעה נדחתה והמבקש חוייב בתשלום הוצאות. מכאן בקשת הרשות לערער שלפני.

2.השאלה אם בנסיבות פרטיקולריות חייב היה נתבע לצפות אירועו של נזק, ענין היא, כרגיל, לערכאה הדיונית ולערכאת הערעור ולדידי לא הצביע המבקש על קיומה של שאלה בעלת חשיבות כללית, המצדיקה שתינתן לו רשות לערער בגלגול שלישי. במקרה דנן קבע בית המשפט המחוזי, תוך ניתוח הראיות שהמשיבה לא יכלה לצפות את האפשרות שנערים בגילו של המבקש בעת הרלבנטית ינסו לבצע מעשה של ונדליזם ולהרים משטח בטון במשקל מאות קילוגרמים ושהתנהגותו של המבקש ניתקה את הקשר הסיבתי בין מחדלה של המשיבה (אפילו אם בניגוד לאמור לעיל היה כזה) לבין נזקו של המבקש. לא מצאתי שממצאים אלה מצדיקים בדיקה חוזרת של הענין בערכאה נוספות.

לפנים מן הדרוש עיינתי באסמכתאות שצורפו לבקשה (ביחד עם תיק מוצגים) ולא מצאתי בהן כל דמיון למקרה שלפנינו.

הבקשה לרשות ערער נדחית איפוא, ללא צורך לבקש עליה תשובה; ממילא מתבטלת הבקשה לעיכוב ביצוע חיוב ההוצאות שבפסק הדין.