רע"א 5392/14 רון זכאי נ. מד אופ אסתטיק טכנולוגיה בע"מ

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (סגן הנשיאה י' ענבר , והשופטים י' שבח ו ש' שוחט ) בע"א 25442-09-13 מיום ה-20.7.14, בגדרו נדחה ערעורם של המבקשים על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (השופטת ר' ניב ) בת"א 39009-07-10 מיום 29.5.12, אשר ניתן במעמד צד אחד, ועל החלטות בית משפט השלום מהתאריכים 25.6.13 ו-1.9.13, שהתנו את ביטול פסק הדין בהפקדת עירבון בסך 238,000 ₪. הפרשה עניינה השאלה אם המיטו המבקשים על עצמם בהתנהגותם את תוצאת פסק דינו של בית משפט השלום.

רקע והליכים

ב.

ביום 22 ליולי 2010 הגישה המשיבה תביעה כספית נגד המבקשים בסך 1,331,130 ש"ח בגין התחייבותם לפרוע חוב של חברה (הנתבעת 4 באותו הליך) שהייתה בבעלות המבקש 1 (468,000 ₪ נתמכים בשיקים אישים של המבקשים הראשון והשני, ובנוסף חוב פתוח של 863,130 ₪). לאחר שהסתיימו ההליכים המקדמיים נקבעה על ידי בית המשפט ישיבת הוכחות ראשונה. המבקשים, נוכח התפטרות בא כוחם דאז, בקשו לדחות את מועד הדיון, ובית המשפט נעתר לבקשתם וקבע מועד שני לישיבת ההוכחות. כשבועיים וחצי לפני מועד הישיבה השנייה שנקבעה, עתר בא כוחם החדש של המבקשים לדחיה נוספת של מועד הדיון, בשל הזדקקותו לזמן נוסף לצורך למידה והכנה של התיק. בית המשפט נעתר גם לבקשה זו ודחה בשנית את מועד הדיון.

ג.

אף לישיבה השלישית שנקבעה בעניינים לא הגיעו המבקשים, ובא כוחם ביקש שלא לקיים הדיון בהעדרם ולקבוע מועד חדש – רביעי – לישיבה. היעדרות זו הוסברה על ידו כנובעת מקיומו של צו עיכוב יציאה מן הארץ התלוי ועומד בלשכת ההוצאה לפועל נגד המבקש 1. לטענת בא כוח המבקשים, צו זה, אשר הוצא במסגרת ההליכים שפתחו המשיבים בהוצאה לפועל ביחס לשיקים אישיים שניתנו להם על ידי המבקש 1, מנע מן המבקש להגיע ארצה מהחשש שלא יוכל לצאת חזרה למקום מושבו בהולנד. בית המשפט נעתר לבקשת הדחייה, השלישית במספר, תוך חיוב המבקשים בתשלום הוצאות על סך 3,500 ₪. יומיים לפני מועד הדיון החדש ביקש בא כוח המבקשים דחייה נוספת, שכן צו עיכוב יציאתו של המבקש 1 מהארץ טרם בוטל. גם לבקשה זו נעתר בית המשפט תוך חיוב המבקשים בהוצאות שנפסקו בעת מתן הדחייה הקודמת. בנוסף, קבע בית המשפט כי דחיה זו היא האחרונה הניתנת למבקשים, וכי דחיה נוספת לא תינתן אלא בהסכמת הצדדים.

ד.אולם, גם למועד הדיון החמישי שנקבע בעניינים לא התייצבו המבקשים המשיבה לא הסכימה לדחיה נוספת וביקשה לקיים דיון, ואילו בא כוחם החדש של המבקשים ביקש מבית המשפט שישחררו מייצוגם. בית המשפט נעתר לבקשת בא כוח המבקשים לשחררו מייצוג ולאחר שזה שוחרר, קיים בית המשפט דיון במעמד צד אחד. בשלב זה הזהיר בית המשפט את המצהיר מטעם המשיבה וזה באזהרה, אישר את כל שנכתב בתצהיר שהוגש לבית המשפט. בית המשפט נתן פסק דין בו חייב את המבקשים בתשלום סכום התביעה בניכוי הסכומים אשר נגבו בתיק ההוצאה לפועל.

ה.

לאחר מתן פסק הדין – ובייצוג שלישי – הפקיד המבקש 1 בלשכת ההוצאה לפועל סכום של 280,000 ₪ לתשלום השיקים נשוא ענייננו, וצו עיכוב יציאתו מן הארץ בוטל. בהמשך עתרו המבקשים לביטול פסק הדין שניתן בבית המשפט השלום. ביום 25.6.13 קבע בית משפט השלום כי בפסק הדין לא נפלו פגמים המצדיקים את ביטולו. אולם, הוסיף כי הואיל ובפי המבקשים טענת הגנה לכאורית כנגד הסכומים אשר אינם נתמכים בשיקים אישיים, יבוטל פסק הדין בכל הנוגע לסכומים אלה, ככל שיפקידו המבקשים את הכספים שחייבים הם למשיבים על פי החלק בפסק הדין שלא בוטל (בקיזוז הסכומים ששולמו במסגרת הליך ההוצאה לפועל ובתוספת הוצאות, סך הכל 238,000 ₪). לגבי החלטה זו, להתנות ביטול פסק הדין בהפקדת הכספים, ביקשו המבקשים עיון מחדש בתאריך 18.8.13. בקשה זו נדחתה ביום 1.9.13.

ו.

על החלטה זו מיום 25.6.13 ועל פסק הדין שניתן בהיעדרם ערערו המבקשים לבית המשפט המחוזי. ביום 20.7.14 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי, בו נדחו טענותיהם של המבקשים. בית המשפט המחוזי קבע כי בית משפט השלום הלך כברת דרך לעבר המבקשים, הן בכך שלא הסתפק בתצהיר המשיבים והזהיר את המצהיר ודרש שיסביר עיקריו, הן בכך שהסכים לבטל את פסק הדין לאחר מכן בתנאי של הפקדת הכספים. נוכח זאת, דחה בית המשפט המחוזי את ערעור המבקשים על שני אדניו. על פסק דין זה מוגשת בקשת ערעור זו.

הבקשה

ז.

בבקשת רשות ערעור זו עותרים המבקשים כי תינתן להם רשות לערער הן על דחיית ערעורם על פסק הדין שניתן בהעדרם, הן על דחיית ערעורם ביחס להחלטה להתנות את ביטול פסק הדין בהפקדת כספים. בנוסף, מבקשים המבקשים לערער על הקביעה אשר הנחתה לטענתם את בית המשפט המחוזי בפסק דינו, לפיה זילזלו בהליך השיפוטי שהתנהל טרם מתן פסק הדין בהיעדרם.

ח.

המבקשים סומכים את בקשתם על טיעונים רבים ושונים. בין היתר טוענים הם כי טעה בית המשפט המחוזי כאשר העניק בפסק דינו למשיבים את כל סכום התביעה, בהתעלם מכך שלא הייתה ראשית ראיה לחיוב אישי של המבקשים. בנוסף, טוענים המבקשים כי בית משפט המחוזי לא נתן דעתו לעובדה, אשר נטענה בכתב ההגנה שהוגש לבית משפט השלום, לפיה המבקש הראשון שילם בפועל והתחייב להבטיח כמעט פי 5 ממלוא הסכום הממשי של חובו למשיבה, וזאת למרות קיומה של טענת קיזוז רצינית ומבוססת הקיימת לטענתם ביחס לכלל הסכומים. בנוסף, טוענים המבקשים כי טעה בית משפט המחוזי ביחסו למבקשים זלזול בהליך השיפוטי, בעוד שגיאותיהם הדיוניות נבעו לאמיתן מייצוגם המשפטי הכושל, במיוחד על-ידי המייצג הראשון. לבסוף טוענים המבקשים כי אין ביכולתם לעמוד בהפקדת סכום כסף כה גבוה, המהוה מלוא סכום התביעה השטרית בקיזוז הסכום ששולם, ולכן מבקשים הם מבית המשפט לתת קדימות לזכות הגישה לערכאות ולבטל תנאי זה.

הכרעה

ט.

לאחר עיון בבקשה, חוששני כי אין בידי להיעתר לה. כידוע, ערעור שני ("גלגול שלישי") ניתן במקרים המעוררים שאלה עקרונית או משפטית החורגת מגדר עניינם של הצדדים לסכסוך; קל וחומר כאשר עסקינן בסיטואציה שאינה סוף פסוק מבחינת המבקשים, שכן אינה מסיימת את ההתדיינות העניינית ביניהם (ש' לוין תורת הפרוצדורה האזרחית – מבוא ועקרונות יסוד מהדורה שנייה, סעיף 185 בעמוד 214; רע"א 7286/06 לבייב נ' גילר , פסקה ח' (2007)). מבחנים אלה אינם מתקיימים בנסיבות העניין שלפנינו; עדיין בידי המבקשים להמשיך בהליך בתנאי של הפקדת הכספים.

י.

אכן, עיקר טיעוניהם של המבקשים מתבססים על כך שהתביעה טרם התבררה בערכאה שיפוטית.ולא היה להם יומם; אך כאמור, פתוחה הדלת בפני המבקשים להפקיד הכספים הנדרשים ולטעון את טענותיהם הענייניות בפני בית משפט השלום.

יא.

סבורני כי לא נפל פגם בהחלטת בית משפט השלום ליתן בנסיבות פסק דין במעמד צד אחד. המבקשים נמנעו מהגעה לחמישה דיונים שנקבעו בעניינם, ולאלו מתוכם שבהם נכח בא כוחם, מיאן לקיים את הדיון והתעקש על דחייתו. על כגון דא נאמר, "שום מערכת שיפוטית לא תוכל לשאת משיכת הליכים שיפוטיים ללא סוף תוך ניצול לרעה של סדרי הדין ובזבוז של משאביה. תהליך עשיית הצדק איננו שייך רק למתדיין בודד במנותק מהאינטרסים של יריביו, וזכות הגישה לבית המשפט אינה כוללת בחובה את הכוח לפגוע מעבר למידה הראויה באינטרסים לגיטימיים של בעל הדין שכנגד" (רע"א 83/01 טובה וייס נ' יוסף מרדכי , פ"ד נה (3) 730, המשנה לנשיא ש' לוין (2001)). ועוד: בית משפט אינו "תכנית כבקשתך", שבעל דין יכול לפעול בהליכיו כאוות נפשו; ובית משפט השלום נהג במבקשים בסבלנות רבה, בטרם הביטול.

יב.

בנוסף, על פניו, נוכח הסכום המלא שנפסק בפסק הדין של בית משפט השלום, העומד על 1,331,130 ₪, נראה כי הקביעה, לפיה על המבקשים להפקיד סכום בגובה של 238,000 ₪ לשם ביטולו של פסק הדין היא מידתית – והרי תשלום זה לא בוטל במסגרת ההחלטה על ביטול חלקי, ועל כן על פניו יהא על המבקשים לשאת בתשלומו. כמו כן, נוכח התנהלות המבקשים לארכם של ההליכים המשפטיים השונים שנוהלו בעניינם, נדמה כי החשש לפיו לא ישלמו חובותיהם אינו מופרך.

יג.

לבסוף, לעניין טענת המבקשים בדבר הכשל החמור שאירע בייצוגם המשפטי, יש קושי לבחנה באופן רציני, הואיל והועלתה ללא ביסוס עובדתי ראוי הוטעם למעלה כי לגבי המייצג הראשון נטענו טענות קשות ביותר; כאשר נטענת טענת כשל בייצוג יש צורך לתמכה בתגובת עורך הדין שלגביו נטענת הטענה, כדי שניתן יהיה לברר מה עמד מאחורי התנהלותו (ע"פ 8868/11 אלכסיי בגימוב נ' מדינת ישראל (2012)). במקרה זה לא צורפה תגובת בא כוח המבקשים דאז, ואף לא נטען כי נעשה ניסיון להשיג תגובה מעין זו. על כן, חוששני כי אין ביכולתי להעניק לה משקל של ממש.

יד.

אין בידי איפוא להיעתר לבקשה.