רע"א 540/15 עיזבון המנוחה יולינה (יוליה) טאובר ז"ל נ. ראובן שדה

1.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' סגן הנשיא א' אברהם וכב' השופטים י' אברהם ו- ד' צרפתי ) מיום 29.12.2014

בע"א 8503-04-14

בגדרו התקבל ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בצפת (כב' השופטת ר' א יזנברג ) מיום 23.4.2013 ועל פסק דינו המשלים מיום 24.2.2014 בתא"ק 15435-06-09, כך שנדחתה תביעתו של המבקש לסילוק ידו של המשיב מהנכס מושא הבקשה.

רקע והליכים קודמים

2.

עסקינן בזכויות במקרקעין שאינם מוסדרים ואינם רשומים בלשכת רישום המקרקעין ואליהם מחובר מבנה בן שתי קומות (להלן: הנכס ) ומחסן. בשנת 1967 נרכשו המקרקעין על ידי בלנקה טאובר ז"ל (להלן: בלנקה ) ויוליה טאובר ז"ל (להלן: יוליה ) והשתיים רשומות בספרי עמידר כבעלות הזכויות, בחלקים שווים, בנכס. בלנקה נפטרה בשנת 1989 ויוליה ירשה אותה על פי צוואה. יוליה נפטרה בשנת 1999 וצו ירושה לעיזבונה הוצא בשנת 2008 על ידי בית המשפט לענייני משפחה בתל-אביב. עוד יצוין כי בפועל אביו של המשיב החזיק במקרקעין והמשיב מחזיק בהם כעת.

1.

נגד המשיב ואחד אחר הוגשה תביעה לפינוי ולסילוק יד על ידי מנהלי העיזבון של המנוחה יולינה (יוליה) טאובר ז"ל .

בכתב התביעה נטען כי המבקש מחזיק בזכויות בעלות במקרקעין מושא התביעה ועל כן יש לקבל את תביעתו לסילוק יד.

המשיב הגיש בקשת רשות להתגונן שבה טען, כי אביו החזיק במחסן מימים ימימה וכי בלנקה העבירה לאביו את זכויות הבעלות בנכס וזכויות בעלות אלו הועברו אליו מאמו שירשה את אביו. טענת המשיב מתבססת על מסמך שתוכנו הכרתה של בלנקה בכך שהמחסן שייך לאביו של המשיב והתחייבותה למכור לאביו את הזכויות בנכס באם לא תפרע חוב של 80,000$

תוך שנה ממועד חתימת המסמך בשנת 1984 (להלן: המסמך ). המשיב טען להחזקתו כדין גם מכוח עילות חלופיות של זכות שביושר לבעלות, קיומו של משכון הסכמי או החזקה מכוח התיישנות וחזקה נוגדת.

2.

בית משפט השלום קיבל את התביעה. בפסק דינו מיום 23.4.2013 קבע, כי מספיק היה שהמבקש "יצביע על זכות קניינו במקרקעין" כאשר מנגד, על המשיב היה להרים את נטל הראיה המוגבר, הואיל והצד שכנגד הוא עיזבון, ולהוכיח כי הוא מחזיק במקרקעין כדין. כן קבע בית המשפט, כי המסמך הוא התחייבות להחזרת חוב ואם לא יוחזר, הוא מהווה התחייבות לעריכת הסכם מכר. משכך, אין בו כדי להקנות זכויות במקרקעין, אף לא זכויות מן היושר. יתרה מזאת, המשיב לא הוכיח כי החוב לא הוחזר, כי אביו רכש בעלות במחסן או כי בלנקה העבירה את הבעלות בנכס לאביו. סופו של יום, "לא נעשה דבר "להשלים" את העסקה הנטענת". בנוסף נקבע, כי אין בטענה שהחוב לא הוחזר כדי להקנות זכות במקרקעין. כמו כן, דחה בית המשפט את טענתו של המשיב להחזקה מכוח התיישנות בקובעו כי המשיב איננו חליפו של אביו וכי לא הוכחה חזקה נוגדת. בפסק דינו המשלים של בית משפט השלום מיום 29.12.2014, שהוחזר לפתחו על מנת שיכריע בשאלה האם המסמך אותנטי, נקבע כי בהתאם להסכמת הצדדים המסמך אותנטי, אולם אין בכך כדי לשנות מקביעותיו בפסק דינו מיום 23.4.2013.

3.

ערעור שהגיש המשיב לבית המשפט המחוזי התקבל. בית המשפט המחוזי קבע, כי במסגרת תביעה לסילוק יד, בה בית משפט השלום נדרש לדון בסמכות נגררת בשאלות של בעלות במקרקעין, די שהמתגונן מפני תביעת הסילוק יראה "ולו לכאורה, זכות חוקית לשבת במקום". בייחוד במקרה דנן בו הוגשה התביעה שנים ארוכות לאחר פטירתן של יוליה ובלנקה, כאשר במשך שנים לא הוחזקו המקרקעין על ידי מי מהן ומנגד הוחזקו על ידי המשיב ואביו במשך שנים ללא כל מחאה וכשלמשיב טענות כבדות משקל לקיומן של זכויות להחזקתו במקרקעין. עוד מוסיף בית המשפט המחוזי, כי מהותן של זכויות אלו תתברר לעומקה בפני בית המשפט המוסמך בגדרו של הליך מתאים. דהיינו, בפני בית המשפט המחוזי בתביעה לסעד הצהרתי בעניין זכויות בעלות.

לגופו של עניין, קובע בית המשפט המחוזי כי המסמך מהווה לכל הפחות התחייבות חוזית לקיום עסקה במקרקעין וכי הוא עונה על דרישת הכתב שבסעיף 8 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969. כן המסמך מלמד על הכרתה של בלנקה בזכויות אביו של המשיב במחסן המקימה השתק ומניעות נגד המבקש הבא בנעליה. בית המשפט קובע כי די באלו בכדי לקבל את הערעור. יחד עם זאת, מוסיף בית המשפט המחוזי, כי טענת ההתיישנות, על סוגיות החליפות והחזקה הנוגדת, אינה נקיה מספקות וחזקה כי היא תלובן בעתיד. בדומה, גם שאלת היקף נטלי ההוכחה בהן דן בית משפט השלום לא בוררה עד תום.

על פסק דין זה הוגשה בקשת רשות הערעור.

הבקשה והתשובה

4.

טענת המבקש היא, כי בית המשפט המחוזי שגה כשלא ניתח באופן יסודי מוצגים שונים וקבע קביעות עובדתיות בניגוד לקביעותיו של בית משפט השלום ובניגוד לקביעת הנוגעות למהימנות המשיב ואמו. זאת ללא כל נימוק ובניגוד להלכה שאין מתערבים בהערכת מהימנות של הערכאה הראשונה. כן טוען המשיב, כי לגבי חלק מהטענות בית המשפט המחוזי הסתפק רק באמירה כי הן ילובנו בעתיד. כמו כן, טוען המבקש טענות עובדתיות וראייתיות לגופו של עניין.

5.

טענתו העיקרית של המשיב היא כי המבקש לא הצביע על עילה ראויה שבעטיה מוצדק לתת רשות ערעור בגלגול שלישי. עוד מוסיף המשיב כי אף אם שגה בית המשפט המחוזי בפסק דינו, עדיין אין בכך בכדי להקנות עילה למתן רשות ערעור בגלגול שלישי. בייחוד נוכח העובדה כי בית המשפט לא חסם את דרכם של מי מהצדדים לפנות אליו בתביעה למתן פסק דין הצהרתי בשאלת הבעלות. בנוסף מתייחס המשיב לגופם של דברים.

דיון והכרעה

6.

לאחר עיון הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות. הבקשה אינה מגלה שאלה משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, ועל כן היא אינה עומדת באמות המידה שנקבעו למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי"

(ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982); רע"א 2075/05

יוסף נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ (5.6.2005)).

למעלה מן הצורך יצוין כי הסכסוך במהותו הוא סכסוך לגבי זכות הבעלות במקרקעין. מאחר ששאלת הבעלות המתעוררת היא בעלת משקל ממשי ומכריע, לא ניתן לומר כי היא איננה השאלה העיקרית וכי ניתן להכריע בה דרך אגב (אורי גורן סוגיות בסדר הדין האזרחי 86 (מהדורה אחת עשרה, 2013)). צדק אפוא בית המשפט המחוזי כשקבע כי שאלות הבעלות בכגון דא צריך שיוכרעו על ידי בית המשפט המוסמך (בית המשפט המחוזי) בהליך מתאים.

7.

הבקשה נדחית. המבקש ישא בהוצאות המשיב בהליך זה בסך כולל של 7,500 ש"ח.