רע"א 5401/05גאולה פרידמן נ. הועדה המקומית לתכנון ולבניייה כפר סבא

1.בפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 19.4.05 (כב' סגן הנשיא י' גרוס וכב' השופטות א' קובו ומ' רובינשטיין) בו נתקבל ערעורה של המשיבה על פסק דינו של בית משפט השלום בכפר-סבא מיום 1.7.01 (כב' השופט ד' גדול).

2.המבקשת הנה בעליה של מחצית מן הזכויות במקרקעין הנמצאים בשטח העיר כפר-סבא. על המקרקעין חלו מספר תוכניות מאושרות בהפרשים של שנים מספר. לאחר שמכרה המבקשת קרקע לבניית שמונה יחידות דיור, נתבקשה לשלם היטל השבחה. משחלקה המבקשת על שומת ההיטל שהוצאה על ידי המשיבה, הגישה שומה מטעמה שלה. הצדדים לא הגיעו לכלל הסכמה בעניין ופנו לשמאי מכריע, זאת על פי סעיף 14 לתוספת השלישית לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965.

3.בית משפט השלום קיבל את השגות המבקשת בכל הנוגע לעקרונות על פיהם היה על השמאי המכריע לחשב את שיעור החיוב בהיטל ההשבחה, וזאת נוכח קיומו של רצף תוכניות משביחות. בית המשפט המחוזי קיבל את ערעורה של המשיבה בהקשר זה ומכאן הבקשה שבפניי.

4.השגותיה של המבקשת נוגעות לשני נדבכים שונים. ראשית, טוענת המבקשת, הכרעתו של בית המשפט המחוזי אינה עולה בקנה אחד עם הלכת דנ"א 3768/98 קרית בית הכרם בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים , פ"ד נו(5) 49, שעניינה בעקרונות חישוב שיעור היטל ההשבחה כתוצאה מהשבחת המקרקעין על ידי מספר תוכניות מתאר. שנית, כך על פי הנטען, חרג השמאי המכריע מסמכותו הקבועה בחוק. הרקע לטענה זו בקביעת השמאי המכריע בכל הנוגע לקיזוז פיצוי המגיע למבקשת, עבור מקרקעין עודפים שניטלו ממנה במסגרת תוכנית איחוד וחלוקה, מתוך הכספים אותם חויבה לשלם כהיטל השבחה.

5.לאחר שעניינתי בפסקי הדין שניתנו בעניינם של הצדדים ובנימוקי המבקשת מצאתי, כי דין הבקשה להידחות על שני נדבכיה. אשר לחישוב שיעור היטל ההשבחה, השגות המבקשת נוגעות ליישומה של הלכת דנ"א 3768/98 הנ"ל . גם אם היה ממש בטענות המבקשת בהקשר זה, ואין אני משוכנעת שאלה הם פני הדברים במקרה דנן, הרי שלא היה בכך כדי להצדיק שמיעתו של ערעור נוסף בעניינה של המבקשת. לא בנקל ייעתר בית המשפט לאפשר שמיעת ערעור ב"גלגול שלישי" והדבר מוגבל, ככלל, למקרים בהם מתעוררת שאלה משפטית עקרונית שחשיבותה עשויה לחרוג מעניינם של הצדדים במקרה כזה או אחר. איני מוצאת כי טענות המבקשת במקרה דנן עונות אחר אמת מידה זו.

הדברים נכונים במידה רבה גם לטענה השנייה המועלית על ידי המבקשת. בית המשפט המחוזי נימק את דחיית הטענה הנוגעת לסמכות השמאי המכריע בכך שהצדדים עצמם הגיעו לכלל הסכמה, כי פיצויה של המבקשת עבור הקצאת המקרקעין העודפים יקוזז מהיטל ההשבחה בו תחויב. הסכמה זו עולה, כך ציין בית המשפט המחוזי, מדו"ח החוקר לשמיעת התנגדויות לתוכנית המתאר האחרונה שהוחלה על המקרקעין ומפרוטוקול הדיון בהתנגדויות לתוכנית מתאר זו. בנסיבות אלה אין בהשגות המבקשת, אף בהקשר זה, כדי להצדיק מתן רשות ערעור כמבוקש. יוער, כי בכך אין כדי להביע כל עמדה אשר לסמכותו של השמאי המכריע להורות על עריכת קיזוז כאמור מקום בו לא נתקבלה הסכמת הצדדים מלכתחילה לעניין זה. בנסיבות המקרה דנן, כאמור, דין הבקשה להידחות.