רע"א 5407/10 אריה גרידיש נ. עזבון המנוח ברום טיטה ז"ל

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (סגן הנשיא א' אברהם , והשופטים א' הלמן ו- ד' צרפתי ) בע"א 334/09 מיום 14.6.2010, בו התקבל ערעורו של המשיב על פסק דינו של בית משפט השלום בקרית-שמונה (השופטת ב' סמסון ) בת.א. 107/03 מיום 21.9.2009, במסגרתו התקבלה תביעתו של המבקש כנגד המשיב לאכיפת הסכם הנוגע למכירת זכויות המנוחה ברום טיטה ז"ל במשק שבמושב שפר וכן לסעדים כספיים.

רקע עובדתי וההליכים לפני בית משפט השלום

1.

התביעה הוגשה במקור כנגד הגב' ברום טיטה אשר לאחר שמיעת ההוכחות בתובענה נפטרה, ומשכך על פי תקנה 36 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 ניתן פסק דין כנגד עיזבונה (להלן בהתאמה: המנוחה ו- העיזבון ). יוער כי מפסק הדין של בית משפט השלום עולה שכנגד המנוחה ניתן פסק דין בהיעדר הגנה ביום 1.6.1999, וב"כ המבקש מונה ככונס נכסים על המשק. ואולם, פסק הדין בוטל ביום 28.12.2003, ולאחר מכן התנהל הליך שמיעת ההוכחות בבית משפט השלום.

2.

הנתבעת ובעלה המנוח היו ברי רשות במשק 38 במושב שפר (להלן: המשק ). בתקופה הרלבנטית בעלה של המנוחה לא היה עוד בין החיים. כפי שעולה מפסק דינו של בית משפט השלום, ביום 8.3.1999 נחתם בין המבקש לבין המנוחה הסכם מכר להעברת זכויותיה של המנוחה במשק על שם המבקש תמורת סך של 400,000 ₪ (להלן: ההסכם ). ההסכם נערך ונחתם במשרדו של עו"ד חליחל בצפת. לאור בקשת המנוחה, ביום 15.3.1999 שלח עו"ד חליחל מכתב לצדדים לפיו המנוחה ביטלה את העסקה. המבקש לא השלים עם ביטול העסקה ועתר לבית המשפט לאכיפת החוזה ולהשבת סכומים ששילם בזיקה למימוש ההסכם.

3.

בתמצית יאמר כי המנוחה טענה בבית משפט השלום טענות שונות וביניהן כפיה, עושק, השפעה בלתי הוגנת, חולשה נפשית והטעיה. בבסיס טענות אלה עמדה טענת המנוחה כי הינה אלמנה, מבוגרת וחולה ואחת מבנותיה דואגת לצרכיה ומטפלת בה. לטענת המנוחה, המבקש שידל את בתה להפעיל כלפיה לחץ על מנת להביאה למשרד עורך הדין ולחתום על ההסכם. בתמורה להפעלת לחץ זה הבטיח המבקש לבתה כספים. בתה שהייתה נתונה במצוקה כלכלית איימה על המנוחה כי אם לא תחתום על ההסכם היא תגרש אותה מביתה ותפסיק לטפל בה. המנוחה טענה כי נכנעה ללחצים שהופעלו כלפיה בשל חששה שבתה תעזוב אותה ובשל היותה תלויה בה עקב מגבלותיה הרפואיות. לטענת המנוחה היא נלקחה למשרד עורכי הדין במכוניתו של המבקש, שם לחצו עליה המבקש ובתה לחתום עוד באותו היום על ההסכם. כמו כן נטען על ידי העיזבון כי במועד הרלבנטי לחתימת ההסכם לא הייתה המנוחה כשירה לחתום על ההסכם שכן סבלה מדמנסיה, מאלצהיימר ומדיכאון. טענות אלה הוכחשו על ידי המבקש אשר טען כי המנוחה חתמה על ההסכם מרצונה החופשי ומבלי שהופעלו מצדו כל לחץ, הטעיה או השפעה זרה. המבקש אף הכחיש את טענתו של העיזבון בדבר אי כשירותה של המנוחה לחתום על ההסכם בשל חולשה נפשית והעיד בסוגיה זו מומחה מטעמו.

4.

לאחר שבית משפט השלום עיין בחומר הראיות, שמע את העדים, לרבות עדים מומחים לעניין חולשתה הנפשית הנטענת של המנוחה, הוא הגיע לכלל מסקנה כי יש לאמץ את גרסת המבקש ולדחות את טענות המנוחה בדבר עושק, כפיה, הטעיה וכד'. בית משפט השלום אימץ את עדות המומחה מטעם המבקש לפיה לא הוכח כי בעת חתימת החוזה לקתה המנוחה בדמנסיה ובאלצהיימר ולא הוכח כי הייתה שרויה בדיכאון.

5.

טענת הגנה נוספת אותה העלתה המנוחה כנגד תביעתו של המבקש הייתה כי ההסכם כלל לא נכנס לתוקף ואינו מחייב היות שמדובר היה בהסכם עם תנאי מתלה, לפיו ההסכם יכנס לתוקף רק לאחר שהמנוחה תמציא אישור זכויות עדכני לפיו המשק נקי משעבודים וחובות. כך, בסיפת סעיף 1 להסכם תחת הכותרת "הצהרת המוכרת" צויין כי:

"המוכרת מתחייבת להמציא אישור זכויות עדכני, וההסכם יכנס לתוקף לאחר המצאת אישור זכויות עדכני נקי משיעבודים וחובות".

לטענת המנוחה, כיוון שלא הומצא אישור זכויות, וכיוון שאף לא יכלה להמציא אישור שכזה, ברי כי ההסכם לא נכנס כלל לתוקף.

6.

בית משפט השלום דחה טענתה זו של המנוחה בהסבירו כי לפי סעיף 28 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים ), המנוחה מנועה מלטעון את הטענה אודות אי כניסת ההסכם לתוקף, היות שלפי סעיף 28 הנ"ל "היה חוזה מותנה בתנאי מתלה וצד אחד מנע את קיום התנאי, אין הוא זכאי להסתמך על אי קיומו". בית משפט השלום קבע כי אי המצאת אישור הזכויות נבע ממחדלה של המנוחה שלא נקטה בכל מאמץ לקבלו, בעוד שהמבקש טרח שוב ושוב לציין לפניה כי הוא רוצה בקיום החוזה, ולכן לא ניתן לאפשר למנוחה ליהנות ממחדלה.

7.

טענה נוספת אותה העלתה המנוחה הייתה כי ההסכם אינו ניתן למימוש בהיותו תלוי בשיתוף פעולה של ועד מושב שפר (להלן: האגודה השיתופית ), הסוכנות היהודית ומנהל מקרקעי ישראל. משהמבקש לא ביקש את אישור הגורמים האלו להצטרף לאגודה השיתופית ממילא לא ניתן לאכוף את ההסכם. בית משפט השלום דחה טענה זו של המנוחה. בית משפט השלום קבע כי טענה זו לא הוכחה עובדתית, ומעבר לכך הסכמת מוסדות אלו לא צויינה כתנאי מתלה בהסכם. מעבר לכך קבע בית משפט השלום כי אין בהסכמת מוסדות אלו או אי הסכמתם כדי לפגוע בחיובה של המנוחה לפעול לפי ההסכם. לפיכך, הורה בית משפט השלום על אכיפת ההסכם ועל הסעדים הכספיים שנתבעו כמפורט בפסק הדין. על פסק דין זה ערער העיזבון לבית המשפט המחוזי.

ההליכים לפני בית המשפט המחוזי

8.

בית המשפט המחוזי דחה את טענות העיזבון בכל הנוגע לקביעותיו של בית משפט השלום בקשר לטענות העושק, כפיה, הטעיה, הפעלת השפעה בלתי הוגנת, חולשה נפשית וכד'. בית המשפט המחוזי הדגיש כי מדובר בטענות שהוכרעו על בסיס ממצאים עובדתיים שנעשו לאחר שבית משפט השלום כערכאה מבררת התרשם באופן בלתי אמצעי מהעדים ובכגון דא אין מתערבת ערכאת הערעור. בית משפט השלום הוא ששמע את המומחים ולפיכך לו מוקנה היתרון שבקביעת ממצאי מהימנות. בית המשפט המחוזי ציין כי מהראיות שהונחו לפתחו של בית משפט השלום ניתן היה להגיע למסקנות אותן קבע ואין מדובר במסקנות בלתי סבירות. יחד עם זאת, הדגיש בית המשפט המחוזי כי "מהנסיבות הסובבות את חתימת ההסכם עולה תחושה כבדה של התנהלות שאינה כשרה" בקשר להחתמת המנוחה על ההסכם. ואולם, בית המשפט המחוזי לא סבר כי די בכך על מנת להתערב בפסק דינו של בית משפט השלום.

9.

ברם, בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור על בסיס האמור בסעיף 1 להסכם תוך שנקבע על ידו כי ההסכם אכן לא נכנס לתוקף. בית המשפט המחוזי קיבל את טענת העיזבון לפיה לא התקיים התנאי המתלה הקבוע בסעיף 1 להסכם, לפיו ההסכם יכנס לתוקפו רק עם המצאת אישור זכויות נקי משעבודים ומחובות. בית המשפט המחוזי קבע כי הטענה מורכבת יותר ממה שנדמה. מהותה של הטענה היא שבכדי שההסכם יכנס לתוקף צריכה להינתן הסכמתם של שלושה גורמים: הסוכנות היהודית, מנהל מקרקעי ישראל ושל האגודה השיתופית. בית המשפט המחוזי קבע כי המצאת אישור הזכויות הייתה אמורה לשקף את מתן הסכמתם של שלושת הגורמים הנ"ל. בית המשפט המחוזי ציין כי למרות שהטענה לא נטענה מפורשות על ידי העיזבון לפני בית משפט השלום, הרי שהיא עלתה באופן ברור מהראיות שהובאו לפתחו של בית המשפט. כך, הדגיש בית המשפט המחוזי את הרקע לכתיבתו של סעיף 1 בהסכם, אודותיו למד מעדותו של עו"ד חליחל (אותה הוא ראה כעדות מרכזית בתיק ומשכך סבר כי יש ליתן לה משקל רב בפרשנות ההסכם) שסיפר על המעמד בו הגיעו המבקש, המנוחה ובתה למשרדו שם התבקש להחתים את המנוחה על ההסכם ללא דיחוי למרות הפצרותיו להשהות את חתימת ההסכם עד להבהרת מצב הזכויות במשק. מעדותו של עו"ד חליחל עולה שהמבקש, בתה של המנוחה והמנוחה עצמה לא הביאו עמם למשרדו את המסמכים הדרושים להבנת מצב הזכויות במשק. עוד ציין עו"ד חליחל בעדותו כי העברת זכויות במשק הינה מורכבת יותר מאשר העברת זכויות בדירת מגורים וכרוכה בהסכמתם של שלושת הגורמים הנ"ל, ולמעשה בשל כך ביקש להשהות את כניסתו לתוקף של ההסכם ולהתנותו בהמצאת אישור הזכויות. מכאן למד בית המשפט המחוזי אודות התכלית שנועד סעיף 1 להסכם להגשים ומהות תפקידו של אישור הזכויות. הסתבר לבית המשפט המחוזי כי עו"ד חליחל גיבש מנגנון (אותו שילב בסעיף 1 להסכם) אשר נועד להתנות את כניסת ההסכם לתוקף בבירור המצב המשפטי של המשק כמו גם את עמדתם של שלושת הגורמים הרלבנטיים.

10.

עוד הדגיש בית המשפט המחוזי את תצהירו של מזכיר הישוב, מר שלמה ועקנין, שהצהיר בדבר הצורך לקבל את הסכמת האגודה השיתופית, מנהל מקרקעי ישראל והסוכנות היהודית, כתנאי מקדים לקליטת המבקש כחבר האגודה והעברת הזכויות במשק על שמו.

11.

בנוסף לכך, ציין בית המשפט המחוזי כי טענה זו שהוכחה בראיות שהובאו לפתחו של בית משפט השלום אף מעוגנת בסעיף 20(ד) ל"הסכם המשולש" שבין האגודה השיתופית, הסוכנות היהודית ומנהל מקרקעי ישראל, לפיו נדרשת הסכמת כל הגורמים הנ"ל לשם העברת זכויות במשק לטובת הרוכש (להלן: ההסכם המשולש ) . בית המשפט המחוזי ציין כי אף שאיש מהצדדים לא הגיש את תוכנו של ההסכם המשולש לעיונו של בית המשפט, הרי "שתחולתו של הסכם זה היא מן המפורסמות" והיא מעוגנת בחומר הראיות שהובא לפתחו של בית משפט השלום.

12.

בית המשפט המחוזי קבע כי נוכח הראיות שהובאו לפניו לא יכולה להיות מחלוקת כי עסקינן בהסכם הכולל תנאי מתלה ואשר כניסתו לתוקף הותנתה בקבלת הסכמת האגודה השיתופית, מנהל מקרקעי ישראל והסוכנות היהודית. בית המשפט המחוזי ציין כי לא סוכם במסגרת ההסכם מהו המועד לקבלת הסכמתם של הגורמים הנ"ל, ולכן בהסתמך על סעיף 29 לחוק החוזים היה על התנאי המתלה להתקיים בתוך זמן סביר. בית המשפט המחוזי ציין כי גם אם המנוחה חדלה בקיום חלקה בהסכם, הרי שלטובת המבקש עמדו 11 שנים מאז שנחתם ההסכם על מנת לפנות לגורמים הרלבנטיים ולקבל הסכמתם כאמור לשם רכישת הזכויות במשק, אולם המבקש לא עשה כן. משכך, קבע בית המשפט המחוזי כי התנאי המתלה לא התקיים ולכן ההסכם לא נכנס לתוקף ולא ניתן לאכפו. בית המשפט המחוזי שלל מהמבקש את הסעדים הכספיים שניתנו לו על ידי בית משפט השלום, זולת הסכומים ששילם המבקש למנהל מקרקעי ישראל בגין חובה של המנוחה וכן בגין פירעון המשכנתא שרבצה על המשק. כנגד פסק דין זה מכוונת הבקשה שלפניי.

נימוקי הבקשה

13.

בתמצית יאמר כי טענותיו העיקריות של המבקש במסגרת הבקשה שלפניי מתמקדות בכך שאיש מהצדדים לא טען לפני בית משפט השלום ואף לא לפני בית המשפט המחוזי לעניין תחולתו של ההסכם המשולש. לטענת המבקש בית המשפט המחוזי העלה את הטענה מיוזמתו ומבלי שניתנה לצדדים האפשרות לטעון לעניין זה. משום כך טוען המבקש כי קופחה זכות הטיעון שלו שנמנית על כללי הצדק הטבעי, ובכך יש כדי להצדיק מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". המבקש טוען כי ההסכם המשולש אינו מהווה חלק מהידיעה השיפוטית ועל המשיב היה להוכיח את תוכנו של ההסכם ותחולתו בנסיבות העניין, מה שלא נעשה ומשכך בית המשפט המחוזי לא היה רשאי להסתמך על תחולת ההסכם המשולש ועל תוכנו.

14.

לגופו של עניין, טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי משקבע כי המבקש לא ניסה להתקבל כחבר האגודה השיתופית. לטענת המבקש הוגשו מסמכים בעניין זה לבית משפט השלום. לחלופין, טוען המבקש שגם אם אינו יכול להתקבל כחבר באגודה השיתופית הרי שיוכל למכור זכויותיו על פי ההסכם לצד ג' הכשיר להתקבל כחבר האגודה, ובכל מקרה אין כל ראיה לכך שהמבקש איננו יכול להתקבל כחבר האגודה השיתופית שכן לא התקיימה כל אסיפת חברים בעניין זה, בין היתר משום שהיו הליכים תלויים ועומדים לפני ערכאות שיפוטיות.

דיון והכרעה

15.

לאחר שעיינתי

בבקשה שלפניי, על כל נספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, אף מבלי להורות על קבלת תשובה לה.

16.

הבקשה אינה ממלאת אחר המבחנים הבסיסיים למתן רשות ערעור "בגלגול שלישי", לפיהם הרשות לערער ב"גלגול שלישי" תינתן רק במקרים המעוררים שאלה עקרונית או משפטית החורגת מגדר עניינם הפרטי של הצדדים לסכסוך [ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982); משה קשת הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי כרך ב 1271-1273 (מהדורה חמש עשרה, 2007)]. בנסיבות העניין לא שוכנעתי מטיעוני המבקש כי מתעוררות בעניינו שאלות כגון דא. כל טיעוניו מתמצים בנסיבות הפרטניות של המקרה בלבד. ניסיונו של המבקש לשוות לבקשתו פן עקרוני בדמות פגיעה בכללי הצדק הטבעי הינו ניסיון מלאכותי ואין בו כל ממש.

17.

טענתו העיקרית של המבקש כאמור, המצדיקה לדידו מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי", היא כי בית המשפט המחוזי קיפח את זכות הטיעון שלו. אכן, כפי שאף ציין זאת בית המשפט המחוזי, איש מבעלי הדין לא טען מפורשות לתחולת ההסכם המשולש, ברם תחולתו עוגנה והוכחה בראיות שהובאו לפתחו של בית משפט השלום, כמו למשל באמצעות עדותו של עו"ד חליחל וכן בתצהירו של מזכיר האגודה השיתופית. מכאן שבית המשפט המחוזי היה רשאי להסתמך על תחולת ההסכם המשולש על בסיס הראיות שנבחנו על ידי בית משפט השלום ועל בסיס העדויות שנשמעו לפניו. יצויין כי בית המשפט המחוזי לא התערב בממצאיו העובדתיים של בית משפט השלום, ואף הדגיש כי לא יעשה כן למרות שקביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום אינן נקיות מספקות. בית המשפט המחוזי פעל אם כן על בסיס הראיות שהוכחו לפני הערכאה הדיונית ולכן לא מצאתי כי נפל פגם בפסק דינו המצדיק התערבותו של בית משפט זה.

18.

אכן, ההסכם המשולש הוא מסמך משפטי אשר יש להוכיח את תחולתו בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה ואין הוא מצוי במסגרת הידיעה השיפוטית. ואולם, אף אם נראה כי לא היה מקום לקביעה לפיה תחולת ההסכם המשולש היא "מן המפורסמות", אין בכך כדי להצדיק מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" משנמצא כי ממילא ניתן היה להגיע למסקנה בדבר תחולתו של ההסכם המשולש על סמך הראיות שהונחו לפני בית משפט השלום. לוּ רצה המבקש להתגונן מפני טענה זו היה עליו לעשות כן עוד בבית משפט השלום ולא להמתין לדיון בערעור לפני בית המשפט המחוזי, אשר אינו שומע את התיק מחדש שכן אינו ערכאה מבררת. משלא עשה כן המבקש הרי שאין לו אלא להלין על עצמו.

19.

לנוכח המסקנה אליה הגעתי לעיל, לפיה בית המשפט המחוזי לא קיפח את זכות הטיעון של המבקש ומשכך אין בנסיבות העניין הצדקה ליתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי", הרי שאין מקום להידרש ליתר טענותיו של המבקש המופנות לגופו של עניין, לפיהן שגה בית המשפט המחוזי משקבע כי המבקש לא פנה לאגודה השיתופית על מנת להתקבל כחבר בה וכן כי גם אם לא יכול היה להתקבל כחבר האגודה השיתופית יכול היה למכור זכויות במשק לצד ג'. יודגש כי טענות אלו מתמקדות בעניינם הפרטי של הצדדים שלפניי, ומשכך אף בהן אין כל פן עקרוני המצדיק מתן רשות ערעור בגלגול שלישי.

20.

אשר על כן, דין הבקשה להידחות. בנסיבות העניין ומשלא התבקשה תגובת המשיב לא מצאתי מקום לעשות צו להוצאות.