רע"א 5411/06 שמואל אפוטה נ. ברוך מזרחי

1.זוהי בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בע"א 9132/06 (כבוד הנשיאה מ' ארד והשופטים ב' אוקון ומ' מזרחי) מיום 28.5.06, שלפיו נדחה ערעור המבקש על פסק דינו של בית המשפט השלום בירושלים בת"א 8565/04 (כב' השופט י' צור, סגן-נשיא) מיום 8.2.06.

2.ואלה עיקרי העובדות הצריכות לעניין: המבקש שכר בשנת 1991 בשכירות מוגנת נכס מקרקעין, שהוא דירת חדר בירושלים (להלן: המושכר ). המשיבים תבעו לפנות את המבקש מהמושכר בשתי עילות: אי תשלום דמי שכירות ונטישה. המבקש כפר בטענות המשיבים בנוגע לאי תשלום דמי השכירות וטען כי סוכם בינו ובין המשיב 1 בשנת 2000 כי המבקש יבצע שיפורים מהותיים במושכר ויקזז את הוצאותיו מדמי השכירות. עוד טען כי לא נטש את המושכר.

3.בית משפט השלום יצא מנקודת הנחה כי מאז תחילת שנת 2001 לא שילם המבקש דמי שכירות, לאור העובדה שאף המבקש לא חלק על כך. בית המשפט קבע כי לא הוכחה הסכמה לביצוע שיפורים במושכר חלף תשלום דמי שכירות, לאור מספר גרסאות לא אחידות שמסר המבקש בעניין, הודאתו כי המשיב 1 התנגד להצעתו לגבי התיקונים, ואף לאור העובדה שבמסגרת הסכם השכירות נכתב במפורש שהמבקש רשאי לבצע תיקונים שונים במושכר על חשבונו בלבד. עוד קבע בית המשפט כי לא הוכח שבפועל בוצעו שיפורים במושכר, וכי היה צורך בהם, בהעדר כל אסמכתא מצד המבקש, ממנה ניתן ללמוד על גובה הוצאותיו לצורך ביצוע השיפוץ. בית המשפט מצא גם כי עדות השמאי מטעם המבקש לא היתה מהימנה. לפיכך קבע כי המשיבים הוכיחו את עילת הפינוי של אי תשלום דמי שכירות. במאזן ההסתברויות אף נקבע כי הוכחה עילת הנטישה של המושכר. בנסיבות העניין ולאור התנהלות המבקש - הימנעותו מלשלם דמי שכירות במשך תקופה ארוכה של למעלה מ-3 שנים וחצי, תוך העלאת טענה בדבר שיפוץ המושכר שלא הוכח, ואפילו היה מוכח, ממילא היה אמור להיות על חשבונו - נמנע בית המשפט מלהעניק למבקש סעד מן הצדק. לפיכך הורה למבקש לפנות את המושכר ולשלם דמי שכירות כפי שקבע.

המבקש הגיש ערעור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי.

4.בית המשפט המחוזי דחה את הערעור. בית המשפט קבע כי המבקש אישר בעדותו כי המשיב 1 סירב לאשר לו לבצע שיפוצים במושכר ולקזז את עלותם מדמי השכירות, ולפיכך בדין קבע בית משפט השלום כי טענת המבקש באשר להסכמת המשיב 1 לא הוכחה. עוד קבע בית המשפט כי המבקש לא הוכיח כי נדרשו תיקונים בגג המושכר ובמתקניו, או כי ביצע אותם על חשבונו. בכל מקרה, נקבע כי המבקש לא היה רשאי לקזז באופן חד צדדי הוצאות כלשהן מדמי השכירות. לאור העובדה שבית המשפט לא מצא מקום להתערב בממצאי המהימנות שקבע בית משפט השלום, החליט שלא להתערב בפסק דינו, לרבות בקביעה כי לא נמצאה סיבה המצדיקה מתן סעד מן הצדק.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי.

5.המבקש חוזר בבקשתו המפורטת על טענותיו לפיהן הוכח שניתנה הסכמה לקיזוז שכר הדירה מעלות השיפוץ של המושכר - הסכמה שבשתיקה - שכן המשיבים לא הוכיחו שפנו בדרישת תשלום אל המבקש משנת 2001 ועד למועד הגשת התביעה בשנת 2004. עוד טוען הוא כי בניגוד לקביעת בית משפט השלום, הוכח הצורך בשיפוץ המושכר, ואף שוויו של השיפוץ, כאמור בחוות דעת השמאית שהגיש, שלא נסתרה. המבקש טוען כי משנהנים המשיבים מהשבחת המושכר בעקבות השיפוץ, הוא היה זכאי לקזז את עלות השיפוץ מתשלומי שכר הדירה בהתאם לחוק הגנת הדייר ולחוק החוזים. כן טוען הוא כי המשיבים חסרי ניקיון כפיים, וכי לא הוכח שנטש את המושכר, שכן ביקש לעשות בו שימוש מיוחד. לטענתו, לאור הטעויות שנפלו בפסקי הדין דלמטה מן הראוי להעניק לו רשות לערער.

6.עיינתי בבקשה המפורטת על נספחיה ובפסקי הדין של הערכאות דלמטה והגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, שכן לא מצאתי כי עלה בידי המבקש להצביע על שאלה המתעוררת במקרה דנן, אשר חשיבותה כללית ומצדיקה מתן רשות לערער. טענות המבקש נדונו והוכרעו בשתי ערכאות, ומסקנתן היתה אחת: הוכחה עילה לפינוי המבקש מהמושכר בגין אי תשלום דמי שכירות. כן הוכחה נטישת המושכר, ויש בכך כדי להצדיק את מתן הצו המורה על פינוי המבקש מהמושכר. במסקנה זו אין עילה להתערב, במיוחד לא ב"גלגול שלישי", משאין טענות המבקש מגלות כאמור שאלה משפטית חדשה בעלת חשיבות כללית ועקרונית.

גם לגופו של עניין אציין כי בית משפט השלום דן באריכות בטענות ההגנה שהעלה המבקש, שמע עדויות וקבע על יסוד ממצאי מהימנות כי לא הוכחה כל הסכמה בין המבקש לבין המשיב 1 על ביצוע השיפוצים במושכר חלף תשלום דמי השכירות. אף נקבע כי לא הוכח שנדרש שיפוץ כאמור, או כי נעשה שיפוץ במושכר בפועל. מכל מקום, נקבע כי המבקש לא היה רשאי לקזז באופן חד צדדי הוצאות שיפוץ אלה מדמי השכירות, בייחוד לאור הוראה בהסכם השכירות, שלפיה רשאי הוא לערוך תיקונים על חשבונו בלבד. לא מצאתי כי יש מקום להתערבות בקביעת ממצאים אלה, אשר נבחנו בשנית על ידי ערכאת הערעור, משלא שוכנעתי כי נפלה בהם טעות, כפי טענת המבקש.

הבקשה נדחית.

משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.