רע"א 5421/15 קורץ יצחק נ. ליוור ישראל בע"מ

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 24.6.2015 בע"א 54243-12-14 (כב' השופט הבכיר י' גריל והשופטות ב' טאובר ו- ת' שרון-נתנאל ), בגדרו התקבל חלקית ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בקריות (כב' השופט ד' מאזן ) בת"א 5058/03, ונקבע כי יש לקבל את תביעת המבקש נגד המשיבה בגין נזקי גוף שנגרמו לו בעת שעבד אצלה. הבקשה מופנית כלפי סכום הפיצוי שנפסק למבקש – 285,425 ש"ח.

רקע והליכים קודמים

1.

במשך כשלוש שנים עבד המבקש בשירות המשיבה בעבודה פיזית הכוללת הרמת משאות שמשקלם עד 24 ק"ג והעברתם ממקום למקום. בבית משפט השלום התבררה תביעת המבקש לפיצויים שהוגשה כנגד המשיבה, מעסיקתו בעבר, בגין נכות שנגרמה לו לטענתו כתוצאה מעבודתו אצלה. במסגרת התביעה, טענה המשיבה כי קבוצת תנובה (להלן: תנובה ), מעסיקתו של המבקש בטרם עבודתו אצל המשיבה, העסיקה אותו בתנאים דומים לאלו שבהם עבד אצל המשיבה, ולכן, ככל שתימצא המשיבה אחראית, הרי שיש לחלק את האחריות בינה לבין תנובה. מנגד, טען המבקש שעבודתו בתנובה לא הייתה כרוכה בנשיאת משאות כבדים, ולכן לא תרמה לנכותו. בהסתמכו על חוות דעת רפואיות, פסק בית משפט השלום שיש להעמיד את שיעור הנכות התפקודית של המבקש על 40 אחוזים, וכן שנכותו (לפחות בחלקה, כמפורט להלן) אכן נגרמה כתוצאה מתנאי עבודתו אצל המשיבה. בהתאם לכך, מצא בית משפט השלום את המשיבה אחראית לנזקי המבקש.

באשר לחלוקת האחריות, נקבע שהמבקש נושא באשם תורם בשיעור 5 אחוזים מסך הנזק, ושאת יתרת האחריות יש לחלק בין המשיבה לבין תנובה – זאת, נוכח הודאתה של תנובה בדבר תנאי העסקתו של המבקש אצלה במסמך שלהגשתו התנגד המבקש (להלן: ההודאה ), ובו הודתה תנובה כי עבודת המבקש אצלה כללה הרמת משאות כבדי משקל. כמו כן הדגיש בית המשפט שקביעתו עולה בקנה אחד עם חוות הדעת של המומחה האורתופדי מטעמו, לפיהן משך הזמן בו עבד אצל המשיבה לבדו מהווה תקופה גבולית לצורך התגבשות הנזק שנגרם, וכי יותר מסתבר שהנזק הוא תוצאה של תקופת העבודה המצטברת בתנובה ואצל המשיבה. בית משפט השלום קבע כי יש לחלק את הנזק בין שתי המעסיקות לפי תקופת עבודתו היחסית של המבקש בשירות כל אחת מהמעסיקות, ופסק שהמשיבה גרמה ל-56 אחוזים מהנזק בעוד שתנובה ל-44 אחוזים ממנו. כיוון שתנובה לא הייתה צד לתביעה המקורית, נפסק למבקש פיצוי רק בשיעור חלקה של המשיבה בנזק, בסכום של 285,425 ש"ח. יוער, כי בית המשפט קיבל את ההודעות לצד השלישי ששלחה המשיבה לחברת הביטוח בה היא מבוטחת, וכן לחברת כוח האדם אשר דרכה הועסק המבקש בשנה הראשונה, אך דחה את ההודעה ששלחה המשיבה לתנובה שכן המשיבה חויבה אך בחלקה-שלה בנזק.

2.

ערעורים שהגישו הצדדים לבית המשפט המחוזי בחיפה, בהם נטענו טענות שונות לגבי גובה הנזק ואופן חלוקת האחריות, נדחו, למעט קבלת טענת המבקש על כך שאינו נושא באשם תורם. בית המשפט המחוזי לא מצא לנכון להתערב במסקנת בית משפט השלום לפיה תנאי העבודה אצל שתי המעסיקות היו זהים, ודחה את טענותיו החוזרות ונשנות של המבקש לפיהן במסגרת עבודתו בתנובה לא נהג לשאת משאות כבדים, כך שאין לראותה כמי שנושאת באחריות לנזקיו.

3.

כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגשה בקשה זו. לטענת המבקש, שגה בית משפט קמא בדחייתו את גרסת המבקש בנוגע לאופי עבודתו בתנובה, וכתוצאה מכך בחישוב גובה הפיצוי שחייבת בהם המשיבה. לטענתו, אין להסתמך על הודאתה הכתובה של תנובה, בשל פגמים שנפלו בהודאה ובאופן הגשתה. המבקש מלין על כך שההודאה שימשה כראיה עיקרית לאחר שהערכאה הדיונית, בעת שהחליטה לאפשר את הגשתה, ציינה שהיא חסרת משקל, ואף טוען ששאלה זו היא עקרונית וחורגת מעניינם של הצדדים בתיק. כמו כן, מוסיף המבקש כי תוכנה של ההודאה אינו מתיישב עם טענותיה, כפי שנפרשו בכתב ההגנה שהגישה תנובה כצד ג'.

דיון והכרעה

4.

לאחר העיון בבקשה באתי לכלל מסקנה, כי דין הבקשה להידחות בלי שתתבקש תשובה. חרף טענות המבקש, הבקשה אינה מעוררת שאלה החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים ולכן אינה עומדת באמות המידה למתן רשות ערעור בגלגול שלישי ( ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) , פ"ד לו (3) 123, 128 (1982)) . במוקד הבקשה הטענה, כי פסק דינו של בית משפט קמא שגוי ביחס לאופן חלוקת הנזק ולא היה מקום לייחס לתנובה אחריות לחלק מהנזק, על שום כך שנדחתה גרסת המבקש באשר לאופי עבודתו בתנובה. אם כך, השאלה שמבקש המבקש לעורר היא שאלה שבעובדה, שהוכרעה על בסיס ראיות פרטניות בעניינו, ומשכך היא אינה בעלת חשיבות ציבורית כללית.

5.

מעבר לצורך, אתייחס לטענה בדבר השימוש שנעשה על-ידי הערכאות הקודמות בהודאתה של תנובה לצורך ההכרעה במחלוקות. עיקר טענות המבקש בעניין זה מופנות כלפי העובדה שבקבלו את ההודאה כראייה, ציין בית משפט השלום: "אני מחליט לקבל את המסמך. אין לו משקל". כפי שיובהר, להשקפתי אין בטענות אלה כדי לסייע למבקש. ראשית, מלכתחילה החלטת הערכאה הדיונית הייתה לאפשר את הגשת המסמך, ומשעה שעשתה כן רשאית הייתה לייחס לו לאחר הצגתו משקל ראייתי כפי שמצאה לנכון. דבריו של בית משפט השלום בעת קבלת ההודאה אינם כובלים אותו, שכן משקלה של ראיה שהתקבלה ייקבע ככלל רק בסופו של ההליך ועל רקע הערכת מכלול הראיות בתיק. מעבר לכך, יש להזכיר כי בית משפט קמא פסק כי ההודאה אינה עומדת כראיה יחידה לכך שבעבודתו בתנובה נהג המבקש לשאת משאות כבדים, אלא שמסקנה זו נתמכת גם בחוות הדעת של המומחה האורתופדי מטעם בית המשפט, לפיהן מצבו של המבקש הוא תוצאה של פגיעות זעירות שהצטברו לאורך זמן, ותקופת העבודה אצל המשיבה לבדה גבולית לצורך התגבשות הנזק האמור. מכאן, שממילא קביעת אחריותה של תנובה אינה מתבססת אך על המסמך הכולל את הודאתה ושכלפיו מופנה עיקר טענותיו של המבקש.

בטרם סיום ראיתי להעיר, כי הבקשה דנא, כמו גם הערעור לבית משפט קמא, לא התייחסה לכך שהאחריות לנזק חולקה בין המשיבה לבין תנובה על-פי יחס משך העבודה של המבקש אצל כל אחת מהן, באופן שהמשיבה חויבה בפיצוי בגין 56 אחוזים מהנזק ולא במלוא סכום הנזק ולא כשחבותה כלפי המבקש היא ביחד ולחוד עם חבותה של תנובה. לא הוברר מה המקור לפסיקה זו בעניינו של המבקש ומדוע לא נקבע כי מדובר בשני מעוולים שגרמו נזק אחד שאינו ניתן לחלוקה כך שכל אחד מהם חב כלפי הניזוק על מלוא סכום הנזק (ראו: ישראל גלעד דיני נזיקין – גבולות האחריות 1465-1455 (2012)). בהעדר טענה בעניין זה אין מקום להתייחס לכך בתיק דנא, והאמור כאן נועד אך למנוע מצב שמההחלטה דנא יובן שחלוקת האחריות כפי שנעשתה במקרה זה משקפת בהכרח את התוצאה המשפטית היחידה האפשרית.

נוכח האמור לעיל, הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.