רע"א 5425/06 רחל (אנטוורג) אלרן נ. רבקה לנדוי

1.זוהי בקשת רשות לערער על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בבר"ע 3015/05 (השופטת ש' דותן) מיום 28.5.06, שלפיה נדחתה בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בתל-אביב-יפו בבש"א 178732/05 בת.א. 38916/04 (השופט ח' טובי) מיום 31.10.05, בה נעתר בית המשפט לבקשת המשיבה ליתן לה רשות להתגונן כנגד תביעת המבקשת לסלק את ידה ממקרקעין הידועים כגוש 6814, חלקה 1 במושב נחלים (להלן: "המקרקעין")

2.המבקשת הגישה נגד בעלה המנוח של המשיבה תביעה בסדר דין מקוצר לסילוק ידו מהמקרקעין. הבעל הגיש בקשת רשות להתגונן ובתצהיר שצירף טען כי אביו המנוח רכש את המגרש בשנת 1952 ועבד את האדמה מאז וכי הוא ממשיך להחזיק במגרש ולעבדו. לאחר הגשת בקשת הרשות להתגונן נפטר הבעל והמבקשת הגישה כתב תביעה מתוקן כנגד המשיבה בהיותה יורשת של הבעל. המשיבה הגישה מצידה בקשת רשות להתגונן.

3.בית משפט השלום נעתר לבקשת המשיבה שכן סבר שמן הראוי ליתן לה רשות להתגונן מפני התביעה. בבקשתה ובתצהיר שצורף לבקשה נטען כי בעלה של המשיבה ועוד קודם לכן אביו של הבעל החזיקו במקרקעין החל משנת 1952 ונטעו בהם מטעים ללא פוצה פה. בית המשפט קבע כי בנסיבות אלה מן הראוי לשמוע את טענת המבקשת כי בעלה היה בעל זכויות של בר רשות במקרקעין או דייר מוגן בהם. בית המשפט הוסיף כי ספק בעיניו אם התובענה היתה ראויה להיות מוגשת בסדר דין מקוצר, נוכח העובדה כי מדובר, למצער, בבר רשות. על החלטה זו הגישה המבקשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי.

4.בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה ללא קבלת תשובה. בית המשפט קבע כי על פניו, כתב התביעה המתוקן שהוגש מגלה מחלוקת עובדתית באשר לזכויות בנכס ולגבולות המגרש, ומכאן שהטענה לפיה החזקה הממושכת בנכס – הנמשכת מזה כ- 50 שנה אכן מעוררת מחלוקת באשר לטיב הזכויות ומצריכה בירור. לפיכך, החליט כאמור, לדחות את הבקשה. מכאן הבקשה שבפניי.

5.המבקשת טוענת בבקשתה, בין היתר, כי אין למשיבה כל זכות ביחס למקרקעין וממילא אין בידה כל הגנה ולו קלושה ביותר כנגד תביעת המבקשת. בקשת הרשות להתגונן שהגישה המשיבה לקונית וקצרה ביותר, בלא שצורפו לה ראיות לתמיכה בטענות החלופיות שהועלו בה. אף מחקירת המשיבה עלה כי לא קיימת לה הגנה כלשהי וכי הגנתה היא 'הגנת בדים'. אפילו היתה המשיבה ברת רשות כביכול במקרקעין, הרשות - חינם - שניתנה פקעה עם הודעת הבעלים למשיבה ולבעלה המנוח כי הם נדרשים לסלק את ידם מהמקרקעין. אף לא הובאה כל ראיה לטענה בדבר הדיירות המוגנת במקרקעין. המבקשת טוענת עוד כי שגה בית משפט השלום כשהעלה ספק לגבי התאמת התביעה להליך של סדר דין מקוצר, כאשר נסח המקרקעין שצורף מהווה ראיה בכתב הנדרשת בהליך של סילוק יד, אפילו היה בעבר בר רשות.

6.עיינתי בבקשה על נספחיה וכן בהחלטות הערכאות דלמטה והגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. ראשית, לא שוכנעתי כי אכן מעלה המבקשת בבקשתה סוגיה בעלת חשיבות משפטית החורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת, שהיא אמת המידה המרכזית למתן רשות ערעור (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123). שנית ולגופו של עניין, כידוע, על מנת שתינתן למבקש רשות להתגונן "די לו אם יראה כי הגנה אפשרית בפיו, ולו בדוחק" (י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי

(בעריכת ד"ר ש לוין, מהדורה שביעית, 1995) עמ' 677). לא שוכנעתי כי יש מקום להתערב במקרה זה בקביעות של הערכאות דלמטה כי המשיבה העלתה הגנה אפשרית בפני התביעה. אכן, המשיבה לא צירפה ראיות לבקשתה, לפיה מחזיקה משפחתה במקרקעין מאז שנת 1952, אז נרכשו המקרקעין, לפי הטענה, על ידי אביו של בעלה המנוח של המשיבה, ולגבי טיב הזכויות בהם, ואולם הצהירה כי היא פועלת לעשות כן. בנסיבות העניין, בהן נפטר בעלה ועוד קודם לכן אביו, וכאשר לפי הטענה עבדו האחרונים את האדמה ללא פוצה פה במשך למעלה מ-50 שנה, נראה לי כי היה מקום לאפשר לה להוכיח את טענות ההגנה שהעלתה לגבי זכויותיה במקרקעין ואף לפעול למציאת מסמכים שיאשרו טענות אלה. מכל מקום, לא מצאתי לנכון להתערב בשיקול דעתן של הערכאות דלמטה בשאלה האם הקימו תצהירה של המבקשת וחקירתה בפני בית המשפט ולו תשתית מינימאלית, שיש בה בכדי להצדיק מתן רשות להתגונן. מאחר וניתנה רשות להתגונן והתביעה הועברה לפסים רגילים, איני מוצאת לנכון להידרש לשאלה האם היה מקום מלכתחילה להגיש את התביעה בסדר דין מקוצר, אם לאו.

בנסיבות אלה הבקשה נדחית. משלא התבקשה תשובה אין צו להוצאות.