רע"א 5426/03 אברהם ברק נ. ג'קי אליאב

1.המבקש מס' 1 (להלן – "המבקש") הוא בעל השליטה ובעל המניות במבקשת מס' 2 (להלן – "המבקשת"). המבקש הוא תושב חוץ, חבר בבורסה הבלגית ליהלומים ואינו חבר בבורסת היהלומים הישראלית בע"מ (להלן – "הבורסה הישראלית"). המבקשת היא חברה בע"מ העוסקת בייצור, שיווק ומכירה של יהלומים בבורסה הישראלית, אך אינה רשומה כחברה בבורסה הבלגית ליהלומים ואף לא בבורסה הישראלית. המשיבים הם חברי הבורסה הישראלית ועוסקים במסחר ביהלומים. המשיבים הגישו למוסד הבוררות של הבורסה הישראלית (להלן – "מוסד הבוררות") תביעות נגד המבקשים לחייבם לשלם להם סכומי כסף שונים. המבקשים לא התייצבו לדיון וביום 10.12.02 נתן מותב הבוררים, על פי צד אחד ואחרי שעיין במסמכים, שלושה פסקי בוררות שבהם חויבו המבקשים לשלם למשיב מס' 1 – 76,500$; לחברה של המשיב מס' 2 – 124,158$; למשיב מס' 3 – 317,117$.

המשיבים הגישו לבית המשפט המחוזי בתל-אביב – יפו בקשות לאשר את פסקי הבוררות ואילו המבקשים ביקשו לבטלם. בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ר' שטרנברג-אליעז), בפסק דינו מיום 15.5.03, דחה את הבקשות לבטל את פסקי הבוררות ואישר אותם. המבקשים ביקשו להרשות להם לערער על פסק הדין.

2.את טענותיהם לפני בית המשפט המחוזי ובבקשתם להרשות ערעור השתיתו המבקשים על חמש מעילות הביטול שבסעיף 24 לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968 (להלן – "חוק הבוררות"): "לא היה הסכם בוררות בר תוקף" (סעיף 24(1)); "הפסק ניתן על ידי בורר שלא נתמנה כדין" (סעיף 24(2)); "הבורר פעל ללא סמכות או שחרג מהסמכויות הנתונות לו לפי הסכם הבוררות" (סעיף 24(3)); "לא ניתנה לבעל דין הזדמנות נאותה לטעון טענותיו או להביא ראיותיו" (סעיף 24(4)); "קיימת עילה שעל פיה היה בית משפט מבטל פסק דין סופי שאין עליו ערעור עוד" (סעיף 24(10)). אולם, בסופו של העיון בטענותיהם מתברר כי בעיקרן מתמצות הן בטענה אחת; לאמור, כי למוסד הבוררות

לא היתה סמכות לדון בתביעותיהם של המשיבים. לטענתם כפופים למוסד הבוררות רק חברים של הבורסה הישראלית ואילו המבקשים אינם חברים בה. זאת ועוד, התדיינות לפני מוסד הבוררות של מי שאינו חבר בבורסה הישראלית מותנית בהסכמתו המפורשת, והסכמה כזאת לא ניתנה על ידי המבקשים. מכל מקום, אפילו הסכים המבקש לסמכותו של מוסד הבוררות אין ההסכמה חלה על המבקשת, שהיא שעשתה את העסקות שבגינן נתבעו המבקשים, אך בינה לבין המבקש חוצץ מסך ההתאגדות.

3.דין הבקשה להידחות.

בית המשפט המחוזי, בפסק דינו המפורט והמנומק היטב, בדק את מקור סמכותו של מוסד הבוררות לדון בתביעותיהם של המשיבים – שהוא תקנות 98, 112 ו- 78(יג) לתקנון הבורסה הישראלית – ואת המסמכים הצריכים לעניין. כפי שקבע חתם המבקש על מסמך – שנגדו לא העלה טענת זיוף שהעלה נגד מסמך אחר – שבו התחייבות והסכמה מפורשת כהאי לישנא:

"אני החתום מטה מתחייב בזה להופיע לבוררות בפני מוסד הבוררות של הבורסה הישראלית בע"מ בכל מקרה בו תוגש נגדי תביעה בכל סכסוך מסחרי בענייני יהלומים ו/או סכסוך הקשור למתן שירותים ליהלומנים ע"י חבר בורסה ישראלית ו/או דייר.

ידוע לי שבוררות זו תתנהל בהתאם לתקנות ולנהלים של בורסת היהלומים - - - וחתימתי על מסמך זה הינה התחייבות בלתי חוזרת לפיה אני מסכים להתדיין במוסד הבוררות של הבורסה".

חיזוק להסכמתו של המבקש מצא בכך כי המבקשים פנו אל מותב הבוררות וביקשו ארכה כדי להתכונן לישיבה. יתר על כן, המבקש הגיש תביעה למוסד הבוררות נגד חבר אחר של הבורסה הישראלית ובכך אישור נוסף לכך שראה עצמו כפוף למוסד הבוררות. אשר לטענה כי המבקשת היא שעשתה את העסקות שבהן מדובר קבע כי "לא נמצא לה עיגון בעובדות, בבקשה ובתצהירו של המבקש". כך או כך, לפי תקנה 78(יג) הנזכרת מוטלת אחריות אישית על חבר בורסה שהוא בעל מניות בחברה לכל הפעולות העסקיות של החברה. כפי שקבע כוחו של כלל זה יפה גם למי שאינו חבר הבורסה הישראלית שקיבל על עצמו את הוראות התקנון, כמו המבקש.

לא מצאתי מקום להתערב בממצאים שבעובדה שקבע בית המשפט המחוזי בעניין הסכמתו של המבקש להתדיין לפני המוסד לבוררות ולעניין השאלה אם המבקשת היא שעשתה את העסקות, ואף לא במסקנות שהסיק מן הממצאים. גם לא מצאתי שיש בטענותיהם של המבקשים כדי לערער את הממצאים או את המסקנות. פסק דינו של בית המשפט המחוזי יעמוד, אפוא, על כנו.

4.הבקשה להרשות ערעור נדחית.