רע"א 5433/21אבו ואקד סלאמה נ. מדינת ישראל- רשות מקרקעי ישראל

1.

המבקש מחזיק בשני תאי שטח ברהט: באחד מהם בית מגורים, ובשני – עצים וחניית כלי רכב (להלן: המקרקעין ). המשיבה הוציאה ביום 15.9.2020 צווים לסילוק יד ולפינוי מקרקעי ציבור לפי חוק מקרקעי ציבור (פינוי קרקע), התשמ"א-1981 (להלן בהתאמה: הצווים ו חוק פינוי קרקע ), בנוגע לשטחים אלה. ביום 27.11.2020 הגיש המבקש תובענה לביטול הצווים. ביום 10.12.2020 דחה בית משפט השלום באשקלון (כב' השופטת א' חדד ) את בקשת המבקש לעכב את ביצוע הצווים. נקבע שהמשיבה היא בעלת המקרקעין; שהמבקש לא הוכיח זכות חוקית בהם; ושהתמלאו התנאים לתת את הצווים. בגדרי השיקולים לסעד זמני צוין שהמבקש לא הראה כי יש לתובענתו סיכויים טובים; וששיקולי מאזן הנוחות בעניין עיכוב בית מגורים חלים רק על חלק מהמקרקעין, בית המגורים נראה בנוי בנייה קלה שאפשר לנייד, והאינטרס הציבורי בשלטון החוק והוראות חוק פינוי קרקע גוברים על האינטרס הפרטי במקרה זה. ביום 6.1.2021 נתן בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופטת העמיתה ש' דברת ) רשות לערער על החלטת בית משפט השלום אולם דחה את הערעור לגופו. בין היתר, צוין בעניין מאזן הנוחות שבבית המגורים מתגורר לא המבקש, אלא בנו, ושהבן יוכל לשוב למקום מגוריו קודם לפלישה למקרקעין.

ביום 2.2.2021 האריך בית משפט השלום, לבקשת המשיבה, את תוקף ביצוע הצווים כך שמניין הימים החוקי לביצועם יחל ביום 1.4.2021 (להלן: החלטת ההארכה הראשונה ). אעיר שמיום התחילה נתונים למשיבה 60 ימים לביצוע הצו (סעיף 5(א) לחוק פינוי מקרקעין). נקבע שהמשיבה הייתה רשאית להגיש את הבקשה בהליך שהמבקש פתח; ושהיא לא הייתה מנועה לעשות זאת מכוח תקנה 49 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: תקנה 49 ), שעניינה המועד להגשת בקשות בתובענה. עוד צוין שאין בפי המבקש טענה מהותית שמצדיקה לדחות את הבקשה; ושנימוקי המשיבה בדבר היעדר זמינות מוקדמת של שוטרים בשל הצורך באכיפת מגבלות הקורונה, הם "ראויים ומצדיקים התחשבות".

2.

ביום 24.5.2021 הגישה המשיבה בקשה שנייה להארכת תוקף הצווים, ובית משפט השלום קיבל אותה ביום 8.6.2021. צוין כי נימוקי הבקשה מבוססים על פנייה ממשטרת ישראל בשל רגישות בביצוע הצווים לקראת חודש הרמדאן ובשל המתיחות הביטחונית שנוצרה בתקופה זו השנה. בית המשפט מצא כי נימוקיו הקודמים יפים גם כאן מבחינה עקרונית. עוד נקבע כי הצווים עודם בתוקף, אף שלא ניתנה הארכת מועד בחלוף המועד לביצועם (עד ליום 1.6.2021); כי הבקשה להארכת תוקפם הוגשה במועד סביר; וכי תקנה 49 לא תסייע למבקש. בית המשפט הדגיש כי ככל שמוגשות בקשות רבות יותר להארכת מועד, כך יש לתמוך אותן בנימוקים טובים יותר. נמצא כי חלו התפתחויות "הן במישור ביטחון החוץ והן במישור ביטחון הפנים" שהיו ממשיות, חריגות ולא צפויות בהיקפן ובעוצמתן; וכי הן דרשו ממשטרת ישראל להקצות משאבים שלא אפשרו לה לאכוף את הצווים במועד. עוד צוינה טענת המשיבה כי המבקש הוסיף בנייה וגידור ליד סככת החנייה במקרקעין, במקום לפנות את המקום. על כן נקבע תוקף הצווים מיום 1.7.2021.

ביום 4.8.2021 דחה בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופט י' פרסקי ) את בקשת המבקש לרשות לערער על החלטת בית משפט השלום. תחילה צוין השיהוי בהגשת הבקשה (ביום 3.8.2021). לגוף העניין מצא בית המשפט כי אין הצדקה להתערב בשיקול הדעת של בית משפט השלום, בשל נסיבות העניין ואף שהארכת מועד אינה אוטומטית; וכי ניתן למבקש יומו אף שהמשיבה לא הגישה תובענה נפרדת.

3.

מכאן בקשת הרשות לערער שלפניי, שלצידה הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה להאריך את תוקף הצווים. המבקש אינו משיג על תוקף הצווים, אלא טוען שכוונת המחוקק לא הייתה להביא להארכה כזו של תוקפם. לגישתו, היה על המשיבה לנקוט הליך עצמאי להארכת הצווים, ולא להיתלות בהליך שהוא פתח; אין לבקשה בסיס בחוק פינוי קרקע; היא מנוגדת לתקנה 49; ובשל החזרה על הארכת הצווים אין להכשיר עוד את הפגמים הדיוניים. המבקש מוסיף שתוקף הצווים פג ב-1.6.2021, והמשיבה לא ביקשה סעד ארעי להארכתם עד להחלטה בבקשתה. לגוף העניין נטען שלא התקיימו התנאים להארכת תוקף הצווים: הארכות המועד מעידות על כך שאין צורך דחוף בביצוע הפינוי, ולכן אין להאריך בשנית מועד שנקבע בחוק; ולא הוכח טעם טוב מספיק להאריך את תוקף הצווים. אשר לשיהוי, המבקש טוען שפנה לבית המשפט המחוזי לאחר ששמע שהפינוי ממשמש ובא, ושאם המשיבה נדרשת לארכות, אל לה להידרש לשיהוי מצידו.

4.

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה, הגעתי למסקנה שדינה להידחות בהתאם לאמות המידה הנוהגות. ברע"א 4088/14 בדיר נ' רשות מקרקעי ישראל (2.7.2014) (להלן: עניין בדיר ) הוכרה סמכות בית המשפט להאריך תוקף צווים לפי חוק פינוי קרקע ונסקרו הנסיבות שבהן ראוי לעשות זאת. בית משפט השלום התייחס לכך בהחלטת ההארכה הראשונה, שעליה נסמך בהחלטתו נושא הבקשה שלפניי. בית המשפט היה ער גם לכך שמדובר בבקשה שנייה ודרש טעמים טובים להארכת מועד נוכח כך. סוגיות אלו עניינן יישום הדין, וכידוע לא תינתן בהן רשות לערער ב"גלגול שלישי". את הטענות הדיוניות דחה בית משפט השלום עוד בהחלטת ההארכה הראשונה, והמשיב לא השיג עליהן; נוסף על כך, כאמור, הערכאות הקודמות היו ערות לכך שמדובר בבקשה שנייה להארכת מועד, ולא מצאתי שנגרם למבקש עיוות דין בעניין. אשר לטענה בדבר פקיעת תוקף הצווים ביום 1.6.2021, הרי שכפי שציין בית משפט השלום, הצווים עצמם עודם בתוקף, וחלף רק המועד לבצע אותם (עניין בדיר , פסקה יב). המבקש אינו טוען שאין סמכות לקבוע מועד חדש לביצוע הצו שמאוחר למועד ביצועו הקודם (למעשה, כך עשה בית משפט השלום כאן, ולא נשמעה טענה בעניין). השאלה אם בנסיבות המקרה הייתה הצדקה לעשות זאת, היא שאלה של יישום הדין, ובה כאמור לא מצאתי לתת רשות לערער ב"גלגול שלישי".

בקשת הרשות לערער נדחית אפוא. הבקשה לעיכוב ביצוע מתייתרת. מאחר שלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.