רע"א 5441/06 עיסא סמעאן שחאדה נ. הקסטודיה דה טרה סנטה

1.זוהי בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת בע"א 1213/05 וערעור שכנגד (כב' הנשיא מ' בן דוד, סגן הנשיא י' כהן והשופט א' אברהם) מיום 17.5.06, שלפיו נדחה ערעור המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בנצרת בת"א 2483/00 (כב' השופט ד' צרפתי) מיום 21.4.05, והתקבל בחלקו הערעור שכנגד שהגישה המשיבה.

2.ואלה עיקרי העובדות הצריכות לעניין: המשיבה, מסדר דתי כנסייתי, הינה בעלים של מקרקעין בכפר נחום הכוללים כנסיה, מנזר, אתר עתיקות וחניון. במתחם הכנסיה מצוי קיוסק אשר הופעל על ידי המבקש. המשיבה תבעה לסלק את ידו של המבקש מהקיוסק בטענה כי הוא מסיג גבול. המבקש טען מצידו כי הוא מחזיק בקיוסק כדייר מוגן, לחלופין טען כי יש לראות בו בר רשות בקיוסק. המבקש הציג מספר גרסאות עובדתיות.

3.בית משפט השלום קבע כי הקיוסק נבנה בשנת 1973 וכי המשיב לא הוכיח שרכש זכות של דיירות מוגנת בו, אלא הפעיל אותו מאז מכח יחסי שכירות. בנסיבות אשר הוכחו בפניו קבע בית המשפט כי המשיבה היתה זכאית לדרוש את פינויו של המבקש מהקיוסק, כאשר יחסי השכירות שבין הצדדים הסתיימו רק בעת הגשת התביעה על ידי המשיבה, למרות שלא הוכח שהמבקש הפר את תנאי השכירות שבין הצדדים. בית המשפט קבע כי בנסיבות העניין ייכנס צו הפינוי לתוקפו ביום 1.12.05. המערער הגיש ערעור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי, ואילו המשיבה הגישה מצידה ערעור שכנגד.

4.בית המשפט המחוזי דחה את ערעור המבקש בקובעו כי המערער משיג על קביעות עובדתיות שאין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בהן. בית המשפט קיבל את הערעור שכנגד ככל שהוא נוגע למועד הפינוי, וקבע כי למשיבה הזכות להוכיח זכאותה ל"שכר ראוי", מעבר לשכר החודשי ששולם על ידי המבקש, כפי שקבע בית המשפט לענייני משפחה בהחלטת ביניים, וכי לעניין זה יש לראות את מועד השכירות ככזה שהסתיים תוך 30 יום מיום הגשת כתב התביעה, היינו ביום 10.5.00, וממועד זה רשאית המשיבה לתבוע שכר ראוי, כאמור. מכאן הבקשה שבפניי.

5.במסגרת הבקשה משיג המבקש על אי מתן ההזדמנות להעיד בפני בית המשפט. המבקש טוען כי לא ניתן לו יומו במסגרת פרשת ההגנה, וכי היה מקום להעידו בביתו לאור חוות הדעת הרפואית שהגיש. בעניין זה הוא מציין כי הגיש בקשות רשות ערעור בעבר, שנדחו, ונקבע כי יוכל לערער על אי העדתו במסגרת ערעור שיגיש, וכך עשה, אולם בית המשפט המחוזי דחה טענתו זו. עוד טוען הוא כנגד התערבות בית המשפט המחוזי בשאלת מועד הפינוי, לעומת קביעת בית משפט השלום כי כאשר מדובר בתקופת שכירות העולה על 30 שנה, תקופה בת חמש שנים בהן נמשכה התביעה היא סבירה לכל הדעות. הוא טוען, כי משמעות השינוי הרת אסון מבחינתו, שכן המשיבה הגישה נגדו תביעה כספית בגין דמי שכירות ראויים שתחילתה ביום 10.5.00 בסכום של 500,000 ₪. המבקש משיג גם על אי פסיקת פיצוי הולם כתנאי לפינויו ועל פסיקת ההוצאות לטובת המשיבה בערעור למרות שבית משפט השלום נמנע מלעשות כן.

6.עיינתי בבקשה על נספחיה והגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. מדובר ב בקשה התחומה במסגרת עניינם של הצדדים הישירים למחלוקת ואין היא מעלה שאלות בעלות אופי חוקתי או ציבורי שלגביהן יישקל מתן רשות ערעור בגלגול שלישי (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3), 123 (1982): הטענה בדבר אי העדת המבקש בביתו נדונה בשתי הערכאות, ובדין קבע בית המשפט המחוזי כי מדובר בשאלה הנוגעת לאופן ניהול וייעול הדיון ואין להתערב בה, לאחר שלא מצא כי נפלה טעות בהחלטת בית משפט השלום בעניין זה. אשר לטענת המבקש בדבר שינוי מועד הפינוי, גם כאן לא מצאתי כי יש מקום להתערב בקביעת בית המשפט המחוזי, שפסק בהתאם לכללים החלים בעניין לאחר שבית משפט השלום קבע כי מועד סיום יחסי השכירות הוא יום הגשת התביעה על ידי המשיבה, הגם שאין חולק כי לקביעה זאת השלכות קשות על המבקש. אף לא מצאתי לנכון להתערב באי פסיקת פיצוי למבקש כתנאי לפינויו, שכן שתי הערכאות דנו בטענה זו ודחו אותה לגופה, ואין להתערב בקביעתן בנסיבות העניין.

לאור האמור לעיל, הבקשה נדחית. משלא התבקשה תשובה אין צו להוצאות.