רע"א 5456/19 מיכאל מדמון נ. עדה ברעם

1.

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 17.7.2019 בת"א 13226-06-16 (השופט ח' שרעבי ), בגדרה התקבלה בקשת המשיבה (להלן: ברעם ) למתן פסיקתא ולהסמכת באת-כוחה לחתום על שטר חלוקת מקרקעין.

2.

בין המבקש (להלן: מדמון ) לבין ברעם מתנהלים, מזה כ-19 שנים, הליכים בנוגע לקביעת גבול בין חלקיהם במקרקעין שבבעלותם המשותפת. המקרקעין משתרעים על שטח של 4,555 מ"ר, ולאחר שהופקע חלק מהם, גודל השטח 'נטו' עומד על 3,800 מ"ר. מדמון הוא בעלים של 1,280 מתוך 3,800 חלקים בלתי מסוימים במקרקעין, וברעם היא בעלים של 2,520 החלקים הנותרים. תביעה ראשונה שניהלו הצדדים לגבי קביעת הגבול במקרקעין נסתיימה בפשרה, שלפיה יקבע הגבול על-ידי מודד מוסכם, בהתאם לתשריט שנערך ביום 5.1.1989 בנוכחות הצדדים. בפסק דין מיום 19.1.2003 ניתן תוקף להסכמות הצדדים על-ידי בית משפט השלום בחדרה (ת"א 5173/01; להלן: פסק הדין הראשון ). מדידה כאמור נעשתה (ולשם הנוחות תסומן במ/1 , כפי שסומנה בהתדיינויות עד כה), והיא עצמה היתה מושאהּ של תובענה נוספת בין הצדדים, שבגדרה נתבקש סעד הצהרתי שלפיו מדידה זו – במ/1 – תהא בסיס לקביעת הגבולות במקרקעין. בגדרי אותה תובענה, הסכימו הצדדים כי מדמון יגיש חוות-דעת של מודד מטעמו, וככל שיקבע בחוות-הדעת שחלקו במקרקעין

על-פי במ/1 איננו נופל מ-1,280 מ"ר (נטו), יראה הדבר כהסכמה מצדו לחלוקת הגבולות במקרקעין על יסוד מדידה במ/1 . משנמצא על-ידי המודד מטעם מדמון כי חלקו לפי במ/1 למעשה גדול מ-1,280 מ"ר, נקבע בפסק דין מיום 18.12.2008, כי מדידה במ/1 תהא הקובעת לצורך קביעת הגבולות המקרקעין (ת"א 3849/07; להלן: פסק הדין השני ). ביום 28.8.2012 נדחתה על הסף תובענה שהגיש מדמון, בגדרה עתר לפירוק שיתוף במקרקעין ולקביעת הבעלות בהם, מן הטעם שפסקי הדין הראשון והשני יצרו מעשה בית-דין, ובשל העדר סמכות עניינית.

3.

תובענה נוספת הוגשה על-ידי ברעם ביום 6.6.2016, מחמת אי-ביצועם של שני פסקי הדין הנ"ל, בגדרה נתבקשה אכיפתם. בפסק דין מיום 12.1.2017, אישר בית המשפט המחוזי בחיפה הסכמות אשר אליהן הגיעו הצדדים, ולפיהן חלוקת המקרקעין "תתבצע בהתאם לרשום בלשכת רישום המקרקעין בחיפה, ובהתאם לתשריט במ/1 נשוא פסק דין מיום 18/12/08 בת"א 3849/07" ; כמו כן הוסכם כי "ככל שלנתבע [מדמון – נ' ס'] טענות לעניין חלקיו הרשומים, יהיה רשאי להגיש תביעה בהתאם בכפוף לכל דין, אך אין הדבר יעכב את חתימתו על המסמכים הנדרשים לביצוע החלוקה" (ת"א 13226-06-16; להלן: פסק הדין השלישי ). מדמון הונחה לחתום על כל מסמך שיידרש לשם ביצוע החלוקה. משלא עשה כן, הגישה ברעם בקשה לפי פקודת ביזיון בית משפט. בדיון לפני בית המשפט המחוזי ביום 13.6.2017 טען בא-כוחו של מדמון כי לא נחתמו מסמכי החלוקה נוכח 'סתירה' בהיקף של כ-70 מ"ר בין הרישום בטאבו לבין התשריט. באת-כוחה של ברעם הבהירה כי אין כל סתירה בין הדברים; בית המשפט קיבל את הסבריה, והורה לצדדים לפעול בהתאם לאמור בפסק הדין השלישי. חרף האמור, עמד מדמון בסירובו לחתום על המסמכים הצריכים לעניין חלוקת המקרקעין, בטענה כי יהא בכך כדי לשנות את גודל השטח שבבעלותו. ברעם מצידה הגישה בקשה למתן פסיקתא, שבגדרה התבקש בית המשפט להורות על מינוי באת-כוחה ככונסת נכסים לצורך ביצוע החלוקה, ולהסמיכהּ לחתום על המסמכים הנדרשים לשם כך. ביום 17.7.2019 קיים בית המשפט המחוזי דיון בבקשה, בנוכחות נציג לשכת רישום המקרקעין בחיפה. בסופו, נעתר לבקשתה של ברעם, ובהחלטה שנתן בו ביום ציין, כי "הנתבע [מדמון – נ' ס'] סרב לחלוקת המקרקעין על פי התשריט במ/1, למרות שלושה פסקי דין חלוטים שהורו כן, מהטעם שהדבר ישנה את חלקו במטראז' בשטח המקרקעין, וזאת הגם שבית המשפט כבר ציין בפסק הדין בתביעה הנדונה, כי כל טענה כזו תתברר בנפרד בתביעה שיגיש התובע [צ"ל הנתבע, מדמון – נ' ס'] ועומדת לו הזכות לעשות כן" (עמוד 2 להחלטה מיום 17.7.2019).

4.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפנַי, ובה טוען מדמון כי בפסק הדין בתביעה השלישית, מיום 12.1.2017, מגולמות הסכמות שיש בהן כדי לבטל את כל פסקי הדין שניתנו לפני כן, ואת ההסכמות שניתנו ואושרו בגדריהם. המבקש טוען, כי לפי מרשם המקרקעין, יש בבעלותו שטח בגודל של 1,534 מ"ר ברוטו, אשר מקיים מתוך שטח הברוטו (4,555 מ"ר) יחס של 1,280 חלקי 3,800 חלקים בלתי מסוימים. נטען, כי בהתאם לתכנית החלוקה שיצרו רשויות התכנון על בסיס תשריט מב/1 , השטח המופקע שישויך למבקש יהיה בגודל של 185 מ"ר, ושטח ה'נטו' יהיה בגודל של 1,285 מ"ר – ובסך הכל 1,470 מ"ר, 64 מ"ר פחות משאמורים להיות בבעלותו. לשיטת מדמון, ההצדקה ליתן רשות לערער נובעת מכך שההחלטה מושא הבקשה נוגדת את פסק הדין השלישי, וניתנה בהעדר הנמקה מספקת. לצד בקשת רשות הערעור, נתבקש גם 'צו מניעה זמני' שיאסור את רישום החלוקה במקרקעין.

5.

לאחר שנדרשתי לבקשת רשות הערעור, על נימוקיה, ולאחר עיון בנספחיה, באתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. כפי שציין בית המשפט המחוזי בהחלטתו מושא הבקשה, בשני פסקי-דין חלוטים שניתנו על יסוד הסכמות הצדדים, אושרה ההסתמכות על התשריט ובניית תכנית החלוקה על בסיסו. בפסק הדין השלישי אושרו הדברים פעם נוספת, גם זאת על יסוד הסכמתו של מדמון. הטענות שעליהן חזר בגדרי הבקשה לפנַי זכו להתייחסות מפורשת כבר במסגרת זו, וזאת לאחר שבית המשפט המחוזי ביצע בירור עובדתי בדיון שנערך לפניו. בירור זה נמשך גם בהתדיינות שנתקיימה לאחר שניתן פסק הדין השלישי, בגדרי בקשות שהגישה ברעם לפי פקודת ביזיון בית משפט, בעקבות הקשיים שהערים מדמון על ישום פסק הדין. פעם, פעמיים ושלוש הובהר, כי הסכמות הצדדים לעניין החלוקה –עומדות בעינן, וזאת על רקע הקביעה כי זכויותיו של מדמון לא תקופחנה. טענותיו נשמרו, וככל שסבור כי החלוקה גורעת מחלקו ופוגעת בו שלא כדין – יוכל לפנות בהליך מתאים, לערוך בירור ולקבל את יומו לפני בית המשפט. את החלוקה, כך נקבע – אין לעכב, והדבר לא יבוא על חשבון טענותיו של מדמון בבוא העת. יוער, כי ממילא אין בנספחים שצורפו לבקשה שלפנַי כדי לאפשר בירור מעמיק של טענותיו אלו די הצורך; גם אם תֵענה הבקשה לרשות ערעור, אין זו המסגרת הראויה לערוך בירור עובדתי מקיף בטענות אלו, שטרם נתבררו באופן סדור בערכאה הדיונית, כמתחייב מאופיין ומטבען.

6.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית; ממילא נמחקת הבקשה למתן סעד זמני.

משלא נתבקשה תשובה, לא אעשה צו להוצאות.