רע"א 5458/99 מדינת ישראל נ. אילן כהן

1.כנגד המשיב הוגש לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע כתב אישום המייחס לו עבירה של אינוס בנסיבות מחמירות, עבירה של החזקת סם שלא לצריכה עצמית ועבירה של הדחה בחקירה.

על-פי האמור בכתב האישום, בליל ה- 25-26.7.99, בעת ששהתה המתלוננת עם המשיב ועם אנשים נוספים בבית המשיב, עודד המשיב יחד עם אחרים את המתלוננת לשתות יין ולבלוע טבליות סם מסוכן מסוג mdma שהיו בהחזקתו. המתלוננת שתתה יין ובלעה את טבליות הסם כאמור, וכתוצאה מכך נמצאה במצב שמנע ממנה יכולת התנגדות. בנצלו מצב זה של המתלוננת, בעל אותה המשיב בהעדר הסכמתה החופשית, כאשר היא בוכה וצועקת. עוד נאמר בכתב האישום כי ביום 26.7.99, בעת היותו של המשיב בתחנת המשטרה, קשר עם אחר קשר לביצוע פשע של הדחה בחקירה, בדרך של פנייה למתלוננת ולמשפחתה על מנת שתחזור בה מההודעה שמסרה בחקירה. כן מיוחס למשיב מעשה של הדחה בחקירה בכך שביום 29.7.99, בהיותו בתחנת המשטרה ובמהלך עימות שנערך בינו לבין המתלוננת, הניע את המתלוננת כי תחזור בה מהודעה שמסרה בחקירה, תוך שימוש בהבטחות לתשלום ובאיומים.

2.עם הגשת כתב האישום לבית המשפט, ביקשה המדינה כי המשיב יעצר עד לתום ההלכים נגדו. את בקשתה נימקה בכך שהמשיב עלול לסכן את שלום הציבור בכלל והמתלוננת בפרט, ובכך שקיים יסוד סביר לחשש שהמשיב, אם ישוחרר, יגרום לשיבוש הליכי המשפט.

השופטת קמא קבעה כי יש בתיקי החקירה ראיות לכאורה כנגד המשיב, וכי קמה עילת מעצר כנגדו. נוכח קביעותיה אלה, בחנה השופטת קמא את השאלה האם ניתן בנסיבות המקרה להסתפק בחלופת מעצר. לעניין זה קבעה השופטת כי כליאת נאשם "לא דווקא מונעת את האפשרות של הדחת עדים וסכנת השיבוש של ההליך המשפטי", והחליטה כי המתלוננת איננה חוששת מהמשיב במידה כזו שלא ניתן להורות על חלופת מעצר. לאחר שבחנה את חלופות המעצר שהוצגו בפניה על-ידי באת-כוח המשיב, הורתה השופטת כי המשיב ישוחרר בערבות עצמית וערבות צד ג' בסכום של מליון ש"ח, וכן ערבות במזומן או ערבות בנקאית בסך של 200,000 ש"ח, על-פי התנאים הבאים: המשיב יתגורר בדירתו של אחד הערבים בפתח תקווה, ולא יצא מהבית אלא לצורך הגעה לדיוני בית המשפט, כאשר הוא מלווה על ידי אחד הערבים; בכל שעה משעות היממה ישהו עם המשיב שניים מבין הערבים שנקבעו; המשיב לא יצור קשר כלשהו עם מי מעדי התביעה; פרט למשיב, לערביו לבעל הדירה ולחברתו - לא ימצא איש בדירה בה ישהה המשיב; ניהול עסקיו של המשיב יימסר לאמו ואחותו, והמשיב ימנע מליצור קשר כלשהו עם עובדיו.

על החלטה זו נסב הערר שבפני.

3.המדינה טוענת בעררה כי בנסיבות המקרה דנן לא ניתן להסתפק בחלופת המעצר שנקבעה על-ידי השופטת קמא. לעניין זה מדגישה המדינה את חומרת המעשים המיוחסים למשיב, המלמדים על הסכנה הנשקפת ממנו למתלוננת ולציבור. כן מציינת המדינה כי המשיב פעל להדחתה של המתלוננת בעבר, וכי התבטאויותיו, אשר הוקלטו על ידי המשטרה בעת היותו בתחנת המשטרה, מלמדות כי למתלוננת נשקפת סכנה של ממש מהמשיב אם ישוחרר. באת-כוחו של המשיב טענה מנגד, כי לא נפל פגם בהחלטת השופטת קמא, וכי תנאי השחרור בערובה שקבעה השופטת בהחלטתה עונים על החששות הנטענים על ידי המדינה. כן הדגישה היא את עברו הנקי של המשיב.

4.משקבעה השופטת קמא כי קיימות ראיות לכאורה כנגד המשיב, וכי קמה עילה למעצרו, הן בשל הסיכון הנשקף ממנו למתלוננת ולציבור, והן בשל החשש לשיבוש הליכי משפט, נותרה שאלה אחת בלבד להכרעה, היא השאלה האם ניתן במקרה דנן להשיג את תכלית המעצר בדרך של חלופת מעצר כפי שנקבע על ידי השופטת קמא.

סבורה אני כי הדין עם המדינה.

מהחומר שבתיק עולה כי החשש לפגיעה במתלוננת או להשפעה עליה, מצד המשיב, עליו הצביעה השופטת קמא בהחלטתה, אינו חשש ערטילאי אלא חשש ממשי ביותר. תמליל העימות שנערך בין המתלוננת למשיב מלמד כי המשיב ניסה, כבר באותו עימות, להשפיע על המתלוננת שתחזור בה מגרסתה ותשנה את הודעתה במשטרה, תוך שהוא מציין כי הוא לא יוותר ותוך הדגשת האמצעים הכספיים העומדים לרשותו. תמונה דומה מצטיירת גם מתמליל השיחה שנערכה בין המשיב לבין חברו חנן, שהיה בביתו של המשיב בעת המעשה הנטען והיה עצור אף הוא בגין הפרשה; כפי שציינה השופטת קמא, מתמליל שיחתו של המשיב עם חנן עולה כי המשיב התכוון לשלוח למתלוננת ולהוריה אנשים כדי לשכנעה לחזור בה מתלונתה, תוך ציון שמות של מספר אנשים המתאימים למשימה. בין היתר הציע המשיב לשלוח אל המתלוננת מישהו "...שידבר איתה ועם ההורים שלה ויגיד לה מה את רוצה לקבור אנשים...", וכן לשלוח אנשים "...שילכו ויקחו אותה לתחנה לא יודע מה שיחטפו אותה מהבית עד שתודה בשקר...".

השופטת קמא נתנה דעתה לדברים חמורים אלה ולא נעלם מעיניה כי קיים חשש שהמשיב יעשה מאמצים להניא את המתלוננת מלמסור את גירסתה המפלילה, אלא שהשופטת הוסיפה וקבעה כי:

"לדאבוננו, כליאתו של נאשם לאו דווקא מונעת את האפשרות של הדחת עדים וסכנת השיבוש של ההליך המשפטי. המשיב אמנם כבר ניסה, להדיח את המתלוננת, ולפיכך לכאורה החשש ששחרורו עלול להביא לשיבוש הליכי המשפט, רב יותר אילמלא עשה כן".

לאחר דברים אלה גם קבעה השופטת קמא כי לא נמצאו בראיות תימוכין לטענה שהמשיב עלול לסכן את המתלוננת:

"אומנם יתכן שיש ממש בטענה שביכולתו של המשיב להשפיע עליה, ואולם, לא עולה מחומר הראיות שהמתלוננת חוששת ממנו, מעבר לחשש שקיים בלבם של עדים רבים, הנקראים להעיד בהליכים פליליים, או שהחשש הוא כזה עד כי לא ניתן להורות על חלופה למעצר".

לקביעותיה אלה של השופטת לא אוכל להסכים.

כבר עמדנו על כך לא אחת בהחלטותינו כי:

"הצורך להגן על שלומם של עדים בכלל, ועל מתלוננת נגד מי שמואשם במעשי אינוס או אלימות כלפיה בפרט, הינו בעל חשיבות עליונה. קיומו של הליך משפטי תקין אשר לא יופרע ולא יושפע על ידי גורם חיצוני מאיים הוא מאושיות המשפט".

(בש"פ 2099/97 מ"י נ' דורון יחזקאל הלאלי, לא פורסם, פסקה 9)

(ראו גם: בש"פ 2092/95 יעקב טלקר בן זכריה נ' מ"י , פ"ד מט(1) 641; בש"פ 4543/94 פלוני נ' מ"י , לא פורסם; בש"פ 8977/96 פלוני נ' מ"י , לא פורסם; בש"פ 348/99 פלוני ואח' נ' מ"י , לא פורסם).

נכון הדבר שגם כאשר נאשם נתון במעצר, יכולים שלוחיו וקרוביו לאיים על עדים ולנסות להשפיע עליהם. עם זאת, סביר כי עוצמתו של האיום ומידת השפעתו קטנים יותר כאשר העד הפוטנציאלי מודע לכך שמקור האיום נמצא מאחורי סורג ובריח. מעצר נאשם אינו מעניק בטחון מוחלט, כי אין נשקפת סכנה מפני הדחת עדים, אך הוא ללא ספק מקטין סיכון זה.

בעניין שלפנינו לא הסתיר המשיב את כוונותיו לעשות כל מאמץ כדי למנוע את המתלוננת מלמסור את עדותה, בהטיחו בפניה בצורה בוטה בעימות שהיה ביניהם במשטרה:

"מה את רוצה, לעמוד בעורכי דין ומשפטים ופוליגרף, אנחנו לא נוותר, אנחנו יש לנו כסף, יש לנו הכל ואנחנו לא אשמים".

(עמ' 6 לתמליל).

לשאלת המתלוננת בנוגע לאדם שהציע לה 50,000 ש"ח לאחר האירוע, השיב המשיב:

"אולי זה אנשים שאוהבים אותנו ודואגים לנו ויש אנשים שאוהבים אותנו, את יודעת את זה...".

בתמליל נכללים ביטויים נחרצים נוספים מהם עולה כי המשיב לא ירפה מהמתלוננת. כשמוסיפים לכך את דבריו נזכרים לעיל בפני חברו חנן, אין ספק שקיים חשש לשלומה של המתלוננת ולאפשרות להעידה.

בתמליל העימות יש גם חיזוק לטענת התביעה, המעוגנת בחומר הראיות, כי בעקבות האירוע סבלה המתלוננת מהקאות, הפרעות אכילה וכאבים בכל גופה והיתה נתונה במצב נפשי קשה.

על כל אלה יש להוסיף את פער הגילים בין המשיב למתלוננת, ואת העובדה שהמתלוננת היתה עובדת של המשיב, וכך גם חלק מהעדים. כל אלה מגבירים את החשש מפני האפשרות שהמתלוננת תהיה חשופה ללחצים כבדים יותר אם המשיב יהיה משוחרר בערובה בתנאים של חלופת מעצר, בבית חבריו ובהשגחתם.

בנסיבות אלה, בהתחשב באופייה של העבירה המיוחסת למשיב, במצבה של המתלוננת ובחשש מפני ניסיונות להשפיע על עדותה, אין לקבל את הקביעה שחלופת מעצר עשויה להשיג את תכלית המעצר.

אשר על כן, החלטתי לבטל את החלטתו של בית המשפט המחוזי לענין חלופת המעצר ולהורות כי המשיב ישאר במעצר עד תום ההליכים נגדו.