רע"א 5460/05 אלגרה ממאן נ. בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ

השופט א' א' לוי:

1.בפני בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת י' שטופמן) נדון ערעור בו השיגה המבקשת כנגד ארבע החלטות של ראש ההוצאה לפועל, בהן נדחו בקשותיה לעכב את פינויה מדירה בנתניה.

2.העובדות הצריכות לעניין הן שבחודש ספטמבר 2002 נחתם הסכם לפיו מכרה המבקשת את זכויותיה בדירה למשיב 2, יונתן יקובוביץ, תמורת סכום של 285 אלף דולר. את חלקה של התמורה מימן יקובוביץ באמצעות הלוואה בסך 820 אלף ש"ח שנטל ממשיב 1, בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ. מתוך סכום זה שולמו 620 אלף ש"ח לפדיונה של משכנתא קודמת שרבצה על הדירה, והיתרה הועברה בשתי המחאות למבקשת.

במרכז ערעורה של המבקשת בפני בית משפט קמא, עמדה הטענה לפיה לא שילם לה משיב 2 את מלוא התמורה עבור הדירה, ולפיכך, משיב 1 שבא בנעליו, אינו זכאי לתבוע את הפינוי. המבקשת הוסיפה וטענה, כי החתימות המופיעות על ההתחייבות לרישום המשכנתא והערת האזהרה הנחזות כשלה – זויפו.

3.בית המשפט המחוזי דחה את ערעורה של המבקשת, הואיל והנחת המוצא עליה התבסס הערעור – אי תשלום מלוא התמורה – נמצאה לא נכונה. נקבע, כי המבקשת קיבלה את כל התמורה על פי החוזה (ראו עמ' 9 ו-10 לפסק-הדין), ולהשקפתנו, קביעה זו בדין יסודה. כאמור, אין מחלוקת כי למבקשת שולם סכום של 820 אלף ש"ח, אולם זה לא היה התשלום היחיד שהועבר אליה. עיון באישור שצורף כנספח ד' לתשובת משיב 1 לבקשה למתן רשות לערער, והחתום על ידי המבקשת ומאומת על ידי עו"ד ח' אליגון, מלמד כי המבקשת קיבלה סכום נוסף של 519,500 ש"ח, ובסך הכל 1,319,500 ש"ח.

כך או כך, השגותיה של המבקשת מכוונות בעיקרן כנגד ממצאים שבעובדה, וכידוע ההלכה הנוהגת היא שאין בית משפט שלערעור נוהג להתערב בהחלטות מסוג זה, ומקל וחומר לא ביושבו כערכאת ערעור שנייה.

אשר על כן, דינה של הבקשה להדחות, וכך אנו עושים. המבקשת תשלם לכל אחד מהמשיבים סכום של 5000 ש"ח עבור שכר טרחתם של באי-כוחם.