רע"א 5460/08 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ. מוראד מפארגה

1.

לפנינו בקשת רשות ערעור בגלגול שלישי על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופטים עדיאל, מזרחי וסולברג), במסגרתו נדחה ערעור המבקשות על פסק דינו של בית משפט השלום (כבוד השופט כ' מוסק).

המשיב הפורמלי (להלן: התובע ) נפגע בשנת 1999 מרכב חולף בהיותו הולך רגל. המחלוקת העיקרית שנתגלעה בין הצדדים בבית משפט השלום היתה בשאלת זהות הנהג ברכב הפוגע: האם היה זה המשיב 1, מוראד מפארגה (להלן: המשיב ), שאז שומה על המשיבה 2 (להלן: קרנית ) לפצות את התובע בגין נזקיו (שכן המשיב נהג בתקופה של שלילת רישיון הנהיגה שלו), או שמא היה זה אחר, אחד בשם יהודה כהן, שאז חבות המבקשות, כמבטחות הרכב הפוגע, בפיצוי התובע.

2.

התובע הצהיר כי הנהג שפגע בו יצא מרכבו, התנצל בפניו והציג עצמו כ"יהודה". הוא תיאר את הנהג הפוגע כבחור גבוה מאד, בעל שיער מסולסל הדומה לזמר מסוים. עוד הצהיר התובע כי חברתו הגיעה למקום התאונה זמן קצר לאחר התרחשותה והוא הראה לה את הרכב הפוגע, שעדיין היה במקום. חברתו ניגשה אל הנהג, גבתה ממנו את פרטיו והביאה אותם על פתק לתובע. הפתק כלל את מספר הרכב, שמו של בעל הרכב (פנחס כהן), כתובתו של בעל הרכב ושמו של הנהג הפוגע – יהודה כהן. התובע נחקר על תצהירו וחזר על גירסתו האמורה. עם זאת, חברתו לא הובאה לעדות ולפיכך לא התיר בית המשפט להגיש את הפתק כראיה. המבקשות מצידן טענו כי היה זה המשיב דווקא שפגע בתובע. המבקשות סמכו טענתן על כך שבכתב תביעתו המתוקן, ציין התובע את המשיב כנהג שפגע בו. עוד נסמכו הן על הודעה שמסר המשיב במשטרה, ולפיה ביום האירוע, עת נסע ברכבו לאחור, פנה אליו הולך רגל, טען שפגע בו וביקש את פרטיו.

3.

בית משפט השלום קיבל את גירסתו של התובע לפיה יהודה כהן הוא שנהג ברכב. נפסק כי התובע דבק בגירסתו, הן בכתב תביעתו המתוקן, הן בהודעתו לחוקר והן בעדותו בבית המשפט, לפיה הנהג ברכב הזדהה בפניו לאחר האירוע כיהודה כהן והיה יהודי גבוה בעל תלתלים שחורים – תיאור הנוגד לחלוטין את המשיב. בית המשפט ציין כי לתובע אין מניע לאחוז בגירסתו ולהכחיש את הודעת המשיב, שהרי מבחינתו אין נפקא מינה אם יקבל את הפיצוי לנזקיו מהמבקשות או מקרנית. לאור האמור פסק בית המשפט כי על המבקשות, כמבטחות הרכב, מוטלת החובה לפצות את התובע עבור נזקיו.

4.

המבקשות לא השלימו עם תוצאת פסק הדין וערערו עליו לבית המשפט המחוזי. לשיטתן, לאור הודעתו של המשיב במשטרה, שומה היה על בית משפט השלום לקבוע כי המשיב הוא שנהג ברכב, ולא יהודה כהן.

בית המשפט המחוזי קיבל את טענת המערערות לפיה לא היה מקום לקבוע כי נהג הרכב הפוגע היה יהודה כהן. עדותו של התובע לפיה נהג הרכב הזדהה בפניו בשם זה, כך נקבע, היתה בבחינת עדות שמיעה וממילא לא היה בה די כדי להוכיח את זהות הנהג. אשר להודעת המשיב במשטרה לפיה היה זה הוא שפגע בתובע – בית המשפט המחוזי קבע כי המשיב לא זומן למתן עדות בפני בית המשפט וכי הודעתו קבילה כראיה נגדו אך לא כנגד המשיבים האחרים. מכל מקום, כך קבע בית המשפט, גרסת המשיב נדחתה על ידי השופט קמא, שקיבל בעניין זה את עדות התובע, לפיה תיאור הנהג אינו מתיישב עם תיאורו של המשיב. במצב דברים זה, כך נקבע, לא הוכח מי הוא זה שנהג ברכב, ולפיכך חזקה היא שהנוהג ברכב היה בעל הרכב או מי שנהג ברשותו. חזקה זו לא הופרכה על ידי המבקשות, שלא זימנו את בעל הרכב, מבוטחן, למתן עדות. לאור האמור נדחה ערעור המבקשות. מכאן בקשת רשות הערעור שלפנינו.

5.

המבקשות טוענות כי בית משפט קמא שגה כשקבע שהודעתו-הודאתו של המשיב אינה קבילה כנגד קרנית ואינה מחייבת אותה. בין השאר טוענות המבקשות לעניין זה כי הודאתו של המשיב היא בבחינת "רשומה מוסדית". כן סבורות הן כי מן הראוי שיקבע במקרה דנן כי הודאת בעל דין שניתנה מחוץ לכותלי בית משפט, מבלי שבעל הדין יעיד במשפט האזרחי, יכולה לחייב בעלי דין אחרים באותו משפט אזרחי. עוד מפרטות הן ליקויים שונים הקיימים, לשיטתן, בגרסת התובע. קרנית מצידה סבורה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות מכל וכל, הן משום שמטרתה היא תקיפת ממצאי הערכאות דלמטא והן משום שהטענות הכלולות בבקשה חורגות מיריעת המחלוקת שנפרשה בערכאות הקודמות. קרנית טוענת כי המבקשות לא הפריכו את החזקה לפיה הנוהג ברכב הוא בעליו או מי שבעל הרכב התיר לו את השימוש בו. עוד טוענת היא כי התנגדה להגשת הודעתו של המשיב כראיה וכי לא הוכח כלל שהמשיב נהג ללא רישיון נהיגה תקף.

6.

דין בקשת רשות הערעור להידחות. כפי שהובהר, המחלוקת בשתי הערכאות הקודמות סבה אודות זהותו של הנהג ברכב הפוגע. הטענות המועלות בבקשת רשות הערעור מכוונות כנגד הממצאים העובדתיים שנקבעו ומכל מקום, הן אינן מעוררות שאלה משפטית בעלת חשיבות כללית, המצדיקה קיומו של דיון שלישי בסוגיה. אשר על כן הבקשה נדחית. המבקשות ישאו בהוצאות קרנית בסך 10,000 ש"ח.