רע"א 5475/10 יוסף עדוין נ. עמאד עמאל

1.

המשיב הוא הבעלים של שלוש חנויות בהן החזיקו המבקש ואחר, ח'ליל מחמוד עדאוין (להלן: ח'ליל) והוא הגיש לבית משפט השלום בירושלים תביעה לסילוקם של המבקש וח'ליל מן המושכר. לאחר בחינת כלל הראיות הצריכות לעניין

– לרבות הסכם שכירות משנת 1968, עדות מומחה לגבי האותנטיות של החתימות על מסמך זה, ותוצאותיו של הליך בוררות שהתנהל בין הצדדים – קבע בית המשפט (כב' השופטת מ' אביב ) כי המבקש וח'ליל הם דיירים מוגנים בחנויות נושא המחלוקת. יחד עם זאת טענתם של המבקש וח'ליל לפיה הם שילמו דמי מפתח למשיב – נדחתה, על יסוד קביעות עובדה ומהימנות. בהמשך נקבע, כי דמי השכירות עמדו על 2000 דינר לשנה; וכי הם לא שולמו משנת 1998 ואילך, ולפיכך, חייבים המבקש וח'ליל בתשלום של 2000 דינר לכל שנת שכירות מיום 1.1.1998. עוד נקבע, כי הסכום ישולם על-פי השער היציג של הדינר הירדני. טענת המבקש וח'ליל לפיה נותר למשיב חוב בגין הלוואה שנתנו לו – נדחתה, וכך עלה גם בגורלה של תביעת המבקש וח'ליל כי ישולם להם פיצוי בגין אי-יכולתם להשתמש בחצר הסמוכה לחנויות. כמו כן נדחתה תביעתם כי ישולם להם פיצוי עבור חנות נוספת שאת עלות בנייתה הם מימנו, כך לטענתם. לבסוף, תביעתם של המבקש וח'ליל לפיצוי בגין נזקים שונים שנגרמו להם התקבלה בחלקה, ונקבע כי המשיב ישלם להם פיצוי בגובה 20,000 דולר בגין עבודות בניה שבוצעו מעל החנויות בהן החזיקו.

2.

במהלך דיון בערעור שהגישו המבקש וח'ליל לבית המשפט המחוזי בירושלים, הגיעו הצדדים להסכמות, אשר קיבלו תוקף של פסק דין וזו תמציתן: הממצא אליו הגיע בית משפט השלום ולפיו המבקש וח'ליל הם דיירים מוגנים מכוח החוק בשלוש החנויות יעמוד בתוקפו והערעור כלפיו יידחה; כן יידחה הערעור הנוגע לשאלת גובה דמי השכירות בו מחויבים המבקש וח'ליל בגין שלוש חנויות אלה. בצד האמור, יוחזר הדיון לבית משפט השלום בעניינים הבאים: הטענה שלפיה יש להורות על פינוי בשל אי-תשלום דמי השכירות החל משנת 1998; הטענה שלפיה יש להורות על הפינוי בשל שינוי ייעוד המושכר; ותביעתם הנגדית של המבקש וח'ליל לקבלת פיצוי בגין הנזקים שלטענתם נגרמו להם כתוצאה מן הבניה שבוצעה על-ידי בעלי הנכס. הוסכם, כי בית משפט השלום יחליט על-פי שיקול דעתו אם ניתן להכריע בשאלות אלה, על יסוד החומר הנמצא בתיק, או שמא נדרשת השלמת ראיות.

3.

על יסוד האמור ניתן ביום 26.10.2009 פסק דין משלים של בית משפט השלום, בו נקבע, בין היתר, כי יש לקבל את טענותיו של המשיב ולהורות על פינויים של המבקש וח'ליל עקב אי-תשלום דמי שכירות. בהקשר זה נקבע, כי המבקש וח'ליל הודו בכך שדמי השכירות היו, למעשה, גבוהים מאלה ששולמו על-ידם, וחרף זאת, הם העבירו למשיב סכומים מופחתים אותם לא ניתן לראות כדמי שכירות. בהמשך נקבע, כי קביעתו של בית המשפט בדבר הפיצויים שנפסקו לטובת המבקש וח'ליל "אין לה תחולה רטרואקטיבית. העובדה כי קבעתי שעל [המשיב] לפצות את [המבקשים] אינה יכולה להכשיר בדיעבד את אי-תשלום דמי השכירות על-ידי הנתבעים, שנים קודם לכן. שנית, הנתבעים לא הראו כי הם שלחו הודעת קיזוז אי אז, בזמן אמת, ולפיכך לא ניתן כיום להסתמך על טענת הקיזוז" (עמ' 4 לפסק הדין). עוד נקבע, כי המבקש וח'ליל שינוי את ייעודן של החנויות – מחנויות למסחר למחסנים – ועובדה זו מקימה עילת פינוי נוספת ( שם ); וכי טענתם של המבקש וח'ליל לסעד מן הצדק נטענה בחצי פה ובנסיבות אלה, אין אפשרות לדון בה. בית המשפט הותיר בתוקפה את קביעתו לעניין חיובו של המשיב בפיצויים בגין נזקי הבניה אולם העמיד את הפיצוי על 50,000 ש"ח ודחה את טענותיהם של המבקש וח'ליל באשר לכפל הליכים, בשל הליכים נוספים שנפתחו נגדם על ידי המשיב. בסיכומו של דבר נקבע, כי על המבקש וח'ליל לפנות את החנויות עד ליום 31.12.2009.

4.

ערעור על פסק הדין – שהוגש לבית המשפט המחוזי בירושלים על ידי המבקש שלפנינו בלבד, משום שח'ליל הלך לעולמו – נדחה. בפסק דינו קבע בית המשפט (כב' השופטים מ' מזרחי , י' נועם ו נ' סולברג ) כי הקביעה שלפיה התשלום המאוחר אינו יכול להכשיר בדיעבד את אי-תשלום דמי השכירות במועד – מוצדקת; וכי אין יסוד לטענת המבקש לפיה היה על המשיב לקבל את דמי השכירות הנמוכים שהוצעו לו ולתבוע את היתר בבית הדין לשכירות. בצד האמור, התקבלה טענת המבקש לפיה הסכום שנפסק לזכותו יופחת מהסכום שעליו לשלם כדמי שכירות.

5.

מכאן הבקשה שלפניי, בגדרה נטען, בין היתר, כי המשיב סירב לקבל את דמי השכירות שהוצעו לו על-ידי המבקש וח'ליל בחוסר תום-לב על מנת ליצור עילה לפינוים; כי המבקש ניסה, במשך פרק זמן ממושך, להסדיר את סוגיית תשלום דמי השכירות; וכי ככל שהמשיב סבר כי הסכום ששולם לו איננו מגיע לגובה דמי השכירות היה עליו לפנות לבית הדין לשכירות. המבקש מוסיף ומדגיש כי חוב דמי השכירות שלו למשיב וחובו של המשיב בגין נזקיו ניתנים לקיזוז ולכן הקביעה לפיה עליו לפנות את הנכס עוד בטרם נערך קיזוז כאמור – שגויה. לבקשה זו לא אוכל להיעתר. הלכה היא, כי רשות ערעור תינתן רק מקום מעלה הבקשה שאלה משפטית כללית החורגת מגדר עניינו הפרטני של המבקש (ר"ע

103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). הבקשה שלפני – אשר נסבה כולה על פרטי המחלוקת שנתגלעה בין המבקש למשיב, ועל קביעותיהן של בתי המשפט דלמטה באשר אליה – איננה מעוררת כל שאלה כזו ומן הטעם הזה דינה להדחות. טענתו של המבקש לפיה הוא ניסה להסדיר את סוגיית השכירות מול המשיב וכן הטענות בדבר גובה דמי השכירות שאותם ניסה להעביר למשיב – נידונו בידי בתי המשפט דלמטה ונדחו. קביעותיהם בעניין זה הן קביעות עובדתיות, שהליך של רשות ערעור איננו ההליך המתאים להידרש אליהן. גם הטענה בעניין הקיזוז נדחתה בידי בתי המשפט דלמטה, ובהחלטתם בעניין זה, על נימוקיה, לא מצאי עילה להתערבותו של בית משפט זה בגלגול שלישי.

נוכח כל האמור, הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תגובה אין אני עושה צו להוצאות.