רע"א 5482/99 מדינת ישראל נ. מאיר זבורוב

המדינה מבקשת הארכת מעצרו של המשיב לתשעים ימים נוספים מיום 4.10.99 לאחר שתמו תשעה חודשים למעצרו ומשפטו טרם הסתיים.

1.המשיב הועמד לדין בעבירות של תקיפת בן זוג בנסיבות מחמירות, היזק בזדון ואיומים.

לפי הנטען בכתב האישום, בתאריך 3.1.99 בשעה 01:00 בלילה, נכנס המשיב לחדר השינה של אשתו, המתלוננת, שממנה נפרד ואף תבע גירושין. באותה הזדמנות תפס המשיב בפניה, גרם לה לשריטות, סגר את הדלת, כיבה את אור החשמל ומנע מאשתו לברוח, ואיים עליה כי אם לא תיתן לו גט יהרוג אותה.

לאחר הגשת כתב האישום התבקש מעצרו של המשיב בבית משפט השלום. בית המשפט קבע כי נגד המשיב יש עילת מעצר, אך החליט לשחררו בתנאים מגבילים. ערר המדינה על ההחלטה נתקבל בבית המשפט המחוזי והמשיב נעצר עד תום ההליכים.

החלטת המעצר באה גם בפני בית משפט זה (השופטת דורנר) אשר דחה את עררו של המשיב בקובעו כי בהתנהגותו הוכיח המשיב כי מסוכן הוא לאשתו. בדחיית הערר הביא בית המשפט בחשבון את הרשעותיו הקודמות של המשיב, בגין עבירות מאותו סוג שביצע כלפי אשתו, את העובדה ששני מאסרים על תנאי בני הפעלה תלויים ועומדים נגדו, וכן כי את העבירה המיוחסת לו ביצע, לכאורה, בזמן שריצה עונש של מאסר בעבודות שירות.

מאז החלטתו של בית משפט זה, הגיש המשיב בקשה לעיון חוזר בטענה כי חל כרסום בראיות התביעה ובקשה זו נדחתה.

2.משפטו של המשיב התנהל בעצלתיים, ולמעשה התקיימה ישיבה אחת בלבד לשמיעת הראיות, ובה נשמעו הוכחות התביעה.

לכאורה, די בעובדה זו כדי להצדיק דחייתה של בקשת המדינה להאריך את מעצרו של המשיב, שכן אין ספק כי ניתן היה לסיים משפט כזה תוך תקופה קצרה ביותר. ככלל, יש לראות בהימנעות משמיעת הראיות בתקופת המעצר טעם לדחיית הבקשה להארכת מעצר מעבר לתשעה חודשים, למעט במקרים יוצאי דופן. אלא, שהשתלשלות העניינים הקשורה בניהול משפטו של המשיב לקתה מסיבות שונות ואלה הביאו להתמשכותו מעבר לצפוי.

פרשת התביעה החלה להישמע ביום 16.3.99 בפני השופטת כוחן בבית משפט השלום. במועד זה נשמעה עדותה של המתלוננת, עדת התביעה המרכזית, ואף נשמעה עדותם של אנשי המשטרה. לכאורה, ניתן היה לסיים את ההוכחות בישיבה נוספת אחת של בית המשפט, אלא שהמתלוננת הוכרזה כעדה עויינת, והסניגורית ביקשה את העדתו של גובה ההודעה במשטרה.

בכך לא תמו אלא רק החלו תלאותיו של הדיון. ביום 2.5.99, בטרם נשמעה עדותו של איש המשטרה, ביקשה באת כוח המשיב מבית המשפט לפסול עצמו מלישב בדיון נוכח אמירות שהושמעו על ידי השופטת כוחן ביום 16.3.99. בית המשפט דחה את בקשת הפסלות, אולם, לאחר חקירה נגדית של גובה ההודעה הפסיק את הדיון כמצוות המחוקק נוכח הודעתה של ב"כ המשיב כי בכוונתה לערער על ההחלטה.

דרכו של הערעור לא צלחה והיא היתה רצופת תקלות. הערעור הוגש לבית המשפט באיחור, בלווית בקשה להארכת מועד להגשת הערעור. למרבה הצער, הבקשה התעכבה בבית משפט זה, ובינתיים נתקיימו מספר ישיבות תזכורת בבית משפט השלום. כך נדחו מועדי התזכורת שנקבעו ל23.5.99-, 30.5.99, 13.6.99 ונקבעה תזכורת נוספת ליום 13.7.99.

ביום 14.6.99 דחתה הרשמת של בית משפט זה את בקשת הסניגורית להארכת המועד וקבעה כי לא ניתן הסבר מניח את הדעת לטעות שנטענה בחישוב המועד להגשת הערעור.

בתזכורת שהתקיימה ביום 13.7.99 נקבע כי שמיעת עדי ההגנה תדחה ליום 3.10.99. בעקבות החלטה זו, הוגשה עוד ב15.8.99- הבקשה להארכת המעצר העומד להסתיים ביום 4.10.99. בקשה זו נראתה לי מוקדמת, ובדיון שנתקיים בפני ביום 25.8.99, הוריתי לצדדים לפנות בבקשה משותפת לשופטת כוחן כדי שתקדים את מועד שמיעת ההוכחות בתיק. הצדדים אמנם פנו לבית המשפט, אשר הציע לקבוע את מועד הדיון ליום 13.9.99, אך מועד זה לא היה נוח לבאת כוח המשיב, אשר הציעה מספר תאריכים אחרים. השופטת של בית משפט השלום לא מצאה ביומנה העמוס אפשרות להקדים את הדיון למועד אחר. כך הגענו עד הלום.

3.הטעם העומד ביסוד הבקשה היא הסכנה הנשקפת מהמשיב נוכח איומיו ואלימותו כלפי אשתו, לאחר שכבר הורשע בעבר מספר פעמים בגין מעשים דומים.

הסניגורית מצידה, עמדה על כך שהכלל הוא כי תקופת המעצר תועמד על הזמן הקבוע בחוק, תשעה חודשים, ורק במקרים יוצאי דופן תוארך התקופה. לטענתה, מרשה הוא אדם נורמטיבי, ואשתו מתנכלת לו מאז שבחר לחיות עם אשה אחרת.

כן ציינה הסניגורית, כי המשיב יכבד כל תנאי, אשר יחייב אותו להתרחק מבית אשתו, ולפיכך, לטענתה, מן הראוי לשחררו בתנאים המתאימים.

4.הארכת מעצרו של המשיב אכן מעוררת קושי. לא בכדי הארכתי בתיאור השתלשלות העובדות הקשורות לניהול משפטו, שהן, ללא ספק, נסיבות יוצאות דופן במשפט שיכול וצריך היה להתברר תוך זמן קצר.

בעניינו של המשיב, אינני רואה חשיבות לשאלה מה היתה הסיבה המכרעת שגרמה לעיכוב בניהול המשפט. הסניגורית מצידה ניסתה לגולל את מסכת העיכובים על התביעה ועל בית משפט זה, וסברה כי חלקה הוא קטן ביותר ומתבטא במספר ימי איחור בהגשת הערעור על ההחלטה בענין הפסילה. לא כך הדבר. סעיף 147 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב1982- קובע מועד קצר ביותר להגשת ערעור על דחיית בקשת פסילה - חמישה ימים בלבד. החלטתה של השופטת קמא שלא לפסול עצמה הובאה לידיעת הצדדים ביום 2.5.99 והבקשה להארכת מועד הערעור הוגשה רק ביום 14.5.99. אולם, חלקה של הסניגוריה אינו שיקול בנסיבות הענין, ולא הייתי רואה לזקוף עיכוב זה כנגד המשיב בבואי לשקול הארכת מעצרו. אלמלא קיומו של חשש ממשי לבטחונה של המתלוננת, לא הייתי נעתרת לבקשת המדינה, שכן אין להצדיק התמשכותו של משפט זה, יהיו אשר יהיו הסיבות לכך.

אולם סבורתני, שאין להקל ראש בסיכון הנשקף מהמשיב למתלוננת. באת כוח המשיב ביקשה להסתמך על החלטות בהן לא נעתר בית המשפט לבקשה להארכת מעצר בעבירות חמורות ביותר, וביקשה ללמוד מהן לעניינו של מרשה. קשה לערוך השוואות, כשבאים להעריך את מידת הסיכון הנשקפת מאדם לעניין מעצרו. לא חומרת העבירה כשלעצמה היא הקובעת, אלא טיבה ואופייה של העבירה ומכלול הנסיבות הקשורות בביצועה ובאישיותו של המבצע.

לצערנו, מלמד הנסיון, כי במקרים בהם נוהג בעל באלימות כלפי אשתו ומאיים על חייה, ובמיוחד כשמדובר בדפוסי התנהגות חוזרים, פוטנציאל הסיכון הוא רב.

המשיב הורשע בעבר בעבירות של תקיפה הגורמת חבלה של ממש וכן באיומים בגין עבירות שביצע כלפי אשתו, במועדים שונים. בשל עבירות אלה, הוטלו עליו עונשי מאסר על תנאי שהם בני הפעלה, ואף הוטל עליו עונש מאסר לריצוי בעבודות שירות.

העבירה שמיוחסת למשיב בכתב האישום הנוכחי, בוצעה לכאורה, שעה שריצה את עונש המאסר בעבודות שרות. בנסיבות אלה, אין בית המשפט יכול להתעלם מכך, שהמשיב אכן סיכן בעבר את המתלוננת ושיחרורו עתה עלול אף הוא לסכן אותה.

אשר על כן, אני רואה להיעתר לבקשת המדינה להארכת המעצר. עם זאת, אני סבורה, כי אין מקום לתקופה המבוקשת להארכת המעצר, כיוון שניתן לסיים את משפטו של המשיב תוך זמן קצר יותר מ90- הימים המבוקשים. אשר על כן אני מורה על הארכת מעצרו של המשיב ב45- ימים נוספים מיום 4.10.99.

יש לעשות הכל כדי שמשפטו של המשיב יסתיים בתוך מועד זה.