רע"א 5497/12 בת אל עובדיה נ. פלאפון תקשורת בע"מ

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו (כב' השופטת רות לבהר שרון), בע"א 42864-10-11 שניתן ביום 8.7.12.

1.

המבקשת הינה לקוחה פרטית של המשיבה. המשיבה הגישה תביעה על סכום קצוב ללשכת ההוצאה לפועל בחיפה נגד המבקשת בעילה של הפרת התחייבות לתשלום חוב על-פי הסכם. המבקשת הגישה התנגדות בכתב לבית משפט השלום, אך משלא התייצבה המבקשת לדיון קיבל בית המשפט את התביעה במלואה. המבקשת לא הגישה ערעור על ההחלטה. בהמשך, הגישה המבקשת לבית משפט השלום תביעה נגד המשיבה בטענה שהמשיבה הפרה כנגדה הסכם וגרמה לה נזקים שונים. כן העלתה המבקשת טענה לפיה המשיבה הטרידה אותה על-ידי משלוח עשרות מסרונים לפלאפון שלה. בית המשפט קבע כי בהליך הקודם, בו הוכרע שהמבקשת היא זו שהפרה את ההסכם נגד המשיבה, בחרה המבקשת שלא להעלות את טענותיה בדבר ההפרה של המשיבה, ומשכך המבקשת מושתקת מלהעלות טענות אלה. בית המשפט דחה על הסף את כל אותם סעיפי כתב התביעה שהגישה המבקשת שהתייחסו לחוזה שבין המשיבה למבקשת, והותיר בתוקף את סעיפי התביעה המתייחסים להטרדה באמצעות מסרונים. המבקשת ערערה על החלטה זו לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי אימץ את קביעותיו של בית משפט השלום ודחה את ערעור המבקשת. על החלטה זו מוגשת בקשת רשות ערעור שבפניי.

2.

המבקשת טוענת כי הערכאות דלמטה יישמו באופן שגוי את ההלכה בעניין השתק פלוגתא (רע"א 2237/06 בנק הפועלים בע"מ נ' וינשטיין (לא פורסם, 8.3.09) (להלן: עניין וינשטיין ) בכך שפירשו את ההלכה כמחילה השתק פלוגתא על כל העילות הנובעות ממערכת יחסים חוזית אחת, אף כאשר בית המשפט הכריע רק לגבי אחת מהעילות הצומחות מאותה מערכת יחסים. המבקשת טוענת כי פסיקת בית המשפט קמא יוצרת מצב בלתי אפשרי מבחינה משפטית בו אי העלאת טענת קיזוז או אי הגשת תביעה שכנגד בנוגע לעילה הצומחת מאותו חוזה על-ידי נתבע, חוסמת את דרכו של נתבע להגיש תביעה חדשה. כך נטען כי בהקשר של המבקשת בית המשפט הסיק, לטענת המבקשת בטעות, כי הכרעה בנוגע לסוגיית חובה של המבקשת למשיבה יוצרת מעשה בית דין באשר לכל העילות הנובעות מההסכם שנכרת בין המשיבה למבקשת. בניגוד לכך, טוענת המבקשת כי אין ללמוד מקבלת תביעתה של המשיבה על ממצא פוזיטיבי כלשהו לגבי קיום החוזה על-ידי המשיבה עצמה. המבקשת מסכמת ואומרת כי עניינה מעלה שאלה עקרונית, בעלת חשיבות משפטית, הנוגעת ליישומה הנכון של ההלכה שנפסקה בבית משפט זה לעניין השתק פלוגתא.

3.

עיינתי בפסק דינו של בית המשפט המחוזי כמו גם בבקשה בצרופותיה ומצאתי כי דינה להידחות. כידוע, כדי לקבל רשות ערעור על המבקשת להראות כי בקשתה אינה תחומה בעובדותיו של מקרה ספציפי אלא מעוררת שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים לבקשה (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). בענייננו, הסתמך בית המשפט המחוזי על ההלכה בעניין וינשטיין

הנזכרת לעיל, וקבע כי המבקשת מנועה מלהעלות במסגרת תביעה חדשה טענות שהיה עליה להעלות במסגרת התנגדות לתביעה שהוגשה נגדה או במסגרת בקשה לביטול פסק הדין שניתן על-פי צד אחד . דהיינו, עניינה של המבקשת הוכרע בערכאות הקודמות על-סמך הלכה קיימת ולא עולה ממנו שאלה עקרונית הדורשת הכרעה של בית משפט זה. באשר לטענת המבקשת, לפיה בית המשפט המחוזי יישם את ההלכה בעניין וינשטיין באופן שגוי, הרי שכידוע טעות ביישומה של הלכה קיימת אינה מהווה עילה למתן רשות ערעור "בגלגול שלישי" ( רע"א 6162/00

מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' מכבשי הנגב ציוד מכני הנדסי וחקלאות בע"מ (מיום 16.1.2001)). על כן, גם אם טענת המבקשת ליישום שגוי של ההלכה הייתה נשמעת – ואיני מביעה דעה בסוגיה זו – לא היה בכך כדי להצדיק את קבלת הבקשה שבפניי.

הבקשה, איפוא, נדחית. אין צו להוצאות.