רע"א 5514/18 לאה שושן נ. עו"ד קרן אוגינץ, הנאמנה

1.

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופט ע' כהן ) בפש"ר 37668-12-12 מיום 17.6.2018, בה נדחתה הצעת המבקשים לפדות את זכויותיהם בנכס מקרקעין.

2.

המבקשים הם בני זוג המצויים בהליך של פשיטת רגל. ברשותם נכס מקרקעין במושב שדי אברהם. הם הגישו לבית המשפט הצעה לפדותו תמורת סכום של 491,000 ₪ אשר יחולק בין נושיהם , ובכך לסיים את הליך פשיטת הרגל. המשיבה – הנאמנת בהליך פשיטת הרגל – התנגדה להצעה זו, וסברה כי היא אינה מהווה פדיון ראוי של זכויות המבקשים בנכס. המשיבה חלקה על האופן שבו חישבו המבקשים את שווי הנכס (לשיטתה אין מקום לממש את הנכס ב'מימוש מהיר'); על האופן שבו חישבו את עלות הדיור החלופי שיהיו זכאים לו אם ימומש הנכס; התייחסה לכך שהמבקשים לא העבירו סכומי כסף לקופת פשיטת הרגל מזה זמן רב, חרף האינדיקציות לכך שברשותם הכנסות חודשיות פנויות; והוסיפה כי הם אינם ממלאים את חובות הדיווח שלהם.

3.

בית המשפט המחוזי דחה את הצעת המבקשים. בהחלטתו הסתמך על כך שהמבקשים אינם מקיימים את חובותיהם בהליך, אינם מגישים דוחות חודשיים, ואינם ממצים את כושר ההחזר לקופה. נקבע כי המבקשים לא התייחסו לשווי הנקי של המשק אלא רק לחישוב הדיווידנד הצפוי לנושים. ברם, מכיוון שלעמדת הנאמנת שוויו של הנכס הוא כמיליון ₪, אין זה מוצדק לפדות אותו כנגד פדיון בערך של פחות מחציו. עוד ציין בית המשפט המחוזי, כי בתוך 30 ימים יודיעו המבקשים אם הם מעוניינים לשפר את הצעתם, ומוטב – בתיאום עם הנאמנת.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפנַי.

4.

בבקשה טענו המבקשים, כי החלטת בית המשפט המחוזי אינה מנומקת דיה, שכן חסרה בה התייחסות לפרטי הצעתם; כי בניגוד לקביעתו של בית המשפט, בהצעתם התייחסו המבקשים במפורט לשווי הנקי של הנכס; כי טענותיה של הנאמנת בקשר לחישוב שערכו – הן טענות לקוניות; כי לפי הצעתם יקבלו רוב הנושים דיווידנד בשיעור של כ-75% ברוטו; וכי בהחלטתו התעלם בית המשפט מן המשמעויות הדרמטיות של פינוי בית מגורים, מן הכללים שנקבעו בהלכה הפסוקה שלפיהם יש לעשות מאמץ ככל הניתן להימנע מפינוי שכזה, ומזכותם לקבלת דיור חלוף אם יתרחש פינוי שכזה.

5.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור על נספחיה, ושקלתי את נימוקיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות מבלי צורך להידרש לתשובה מאת המשיבה.

6.

אכן, יש צדק מסוים בטענת המבקשים כי מן הראוי להימנע, ככל הניתן, מפינויו של בית מגורים, וכי מוטב להגיע להסדרת החוב בדרכים אחרות. ברם, כלל זה אינו ערטילאי. עליו להיבחן בקשר לנסיבות הפרטניות. עיון בהחלטת בית המשפט המחוזי מלמד, כי נדבך משמעותי מהחלטתו הוא העדר שיתוף פעולה מלא עם הליך פשיטת הרגל, בדמות הגשת דוחות ובדמות אי-מיצוי כושר ההחזר לקופה. המבקשים אינם טוענים בבקשתם טענות של ממש בקשר לקביעות עובדתיות אלו. יתכן שדי בכך כדי לקבוע שכפיהם של המבקשים אינן נקיות דיין על מנת לזכות במתן רשות לערער על ההחלטה. מכל מקום, בכוחן של קביעות עובדתיות להצדיק את מסקנת בית המשפט המחוזי, שלפיה אין די בהצעה הנוכחית שהגישו המבקשים.

7.

חרף כובד המשקל שניתן בבקשת רשות הערעור לסוגיית פינוי בית המגורים, בית המשפט המחוזי טרם הורה על כך; הוא הציע למבקשים לשפר את הצעתם. בהתחשב עם העמימות השרויה על מצבם הכלכלי של המבקשים – בשים לב לאי-הגשת דוחות ואי-מיצוי כושר ההחזר – הרי שראשית הדרך לקראת שיפור ההצעה היא הסרת העמימות הזו והבהרת יכולת הפדיון של המבקשים. מבלעדי זאת, אכן אין הצדקה לבחינת הצעתם לעומקה, כפי שקבע בית המשפט המחוזי.

8.

החלטת בית המשפט המחוזי התקבלה על סמך תמהיל של שיקולים. לבד מהתנהלותם של המבקשים בהליך ומפוטנציאל ההחזר שלהם, שקל בית המשפט את שאלת שוויו הנקי של הנכס אל מול גובה הדיבידנד הצפוי לנושים, וביכר את השיקול הראשון. עניין זה הוא בגדרי שיקול דעתו הרחב של בית המשפט המחוזי, ואין עילה להתערב בו. בוודאי כך בהתחשב בכך שיתר השיקולים שנשקלו, בדבר התנהלותם של המבקשים והשלכותיה על ההסתברות שבכוחם לשפר את הצעתם. משכך, אף אם בית המשפט המחוזי לא התייחס בפירוט לכל היבט והיבט שבהצעת המבקשים ושבעמדת המשיבה, אין בכך כדי להצדיק מתן רשות ערעור.

9.

בשים לב למכלול האמור, הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.