רע"א 5523/00 נועם פדרמן נ. מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים, בב"ש 1493/00, מפי השופט מ' רביד, לפיה מוגבלת כניסת העוררים למתחם הר הבית למשך 45 יום. אתאר בקצרה את הרקע העובדתי לערר שבפניי.

1.ביום 25.7.00 עלו שני העוררים, עם שני אנשים נוספים ובליווי סיור משטרתי להר הבית. כשהגיעו העוררים סמוך לרחבת מסגד אל-אקצה, שלף העורר 2 את דגל ישראל והחל לרוץ ולנפנף בו. לטענת המשטרה, גרם הדבר למהומה ולצעקות מצד אנשי הוואקף וצעירים מוסלמים נוספים, שדרשו לגרש את העוררים מתחומי הר הבית. כאשר שוטר מן הליווי ניסה לתפוס את העורר 2, הוא נבלם על ידי העורר 1. העוררים הוצאו מרחבת הר הבית ובעקבות כך נסגר שער המוגרבים למבקרים שרצו להיכנס דרכו.

2.העוררים הובאו בפני קצין משטרה ממונה. הקצין הממונה הורה לשחררם במסגרת סמכותו לפי סעיף 42 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996- (להלן - חוק המעצרים) בערובה, תוך התניית השחרור באיסור להתקרב למרחק של פחות מ50- מטר ממתחם הר הבית למשך 45 יום. העוררים לא הסכימו לתנאי שחרור זה, הסכמה הנדרשת לפי סעיף 42(ב) לחוק האמור.

3.בעקבות סירובם של העוררים להסכים לתנאי הנזכר, פנתה המשטרה לבית משפט השלום בירושלים כדי שהלה ישחרר את העוררים תוך הטלת תנאים, ביניהם התנאי הנזכר שעניינו הרחקת העוררים למרחק של 50 מטר מתחומי הר הבית, להוציא את רחבת הכותל המערבי, למשך 45 יום. בית משפט השלום, אשר ראה את הבקשה כמוגשת במסגרת סעיף 42 לחוק המעצרים, גרס כי על-פי סעיף 42(ב) לחוק המטרות הבלעדיות של תנאי שחרור שניתן להטיל על חשוד - ללא הסכמתו - הן הבטחת התייצבותו לחקירה של החשוד לחקירה או למשפט ומניעת שיבוש הליכי חקירה או משפט. מאחר שהתנאי האוסר התקרבות להר הבית אינו מכוון להבטחת המטרות הנזכרות, אין בית המשפט מוסמך להטילו על העוררים. אגב כך מציין בית המשפט כי עילת המסוכנות אינה נכללת בין תנאי השחרור שאפשר להטילם במסגרת סעיף 42 לחוק. על יסוד גישה זו שוחררו העוררים בתנאי שיחתמו על התחייבות וימציאו ערבות צד ג' להבטחת התייצבותם במשטרה.

4.על החלטה זו של בית משפט השלום הגישה המדינה ערר בפני בית המשפט המחוזי שנדון בפני השופט מ' רביד. בפני בית המשפט המחוזי טענה המדינה כי הדיון בבית המשפט השלום לא היה צריך להיערך במסגרת סעיף 42 לחוק המעצרים ולכן נפלה טעות בהחלטת בית משפט השלום שהתבסס על סעיף זה כמסגרת לדיון בבקשת המשטרה. ואמנם, בית המשפט המחוזי קיבל טענה זו, אך הניח כי המסלול בו הלכה המשטרה בהגישה את בקשתה להטלת תנאי שחרור, מיועד לנסיבות בהן אין נגד החשוד עילת מעצר, וזאת במסגרת סעיף 48(א) לחוק המעצרים. בית המשפט המחוזי גרס, בהסתמכו על פסיקה של בית משפט זה, כי על אף צמצום המטרות בסעיף 48(א) לחוק המעצרים להבטחת התייצבות ולמניעת שיבוש הליכי משפט, יש לבית המשפט סמכות, במקרים חריגים, להטיל על החשוד תנאים מגבילים למטרות נוספות, כגון הבטחת בטחון הציבור. על יסוד הנחה זו, קיבל בית המשפט המחוזי את עררה של המדינה והטיל על העוררים את התנאי המונע מהם להתקרב להר הבית למרחק של פחות מ50- מטר למשך 45 יום.

5.על החלטה זו של בית המשפט המחוזי הגישו העוררים את הערר שלפניי. אומר מייד, כי איני רואה צורך לדון בתפישתו של בית המשפט המחוזי בדבר סמכות בית המשפט להטיל תנאים שמטרותיהם חורגות מן המטרות המצוינות בסעיף 48(א) לחוק המעצרים. אין לי צורך לדון בסוגיה זו, משום שאני גורס, כפי שטען בפניי ב"כ המדינה, עו"ד יהושע למברגר, שבנסיבות המקרה הנדון קיימת עילת מעצר. אבהיר את הדבר.

6.המעשים המיוחסים לעוררים במתחם הר הבית מעוררים חשד סביר לביצוע עבירה של התנהגות במקום ציבורי באופן העלול להביא להפרת השלום, לפי סעיף 216(א)(4) לחוק העונשין, התשל"ז1977-, ועבירה של הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו, לפי סעיף 275 לחוק העונשין. נסיבות אלה מכניסות את הדיון במעצרם של העוררים למסגרת סעיפים 12 ו13- לחוק המעצרים. לפי סעיף 13(א)(2) לחוק, מוסמך שופט לצוות על מעצר של אדם אם קיים יסוד סביר לחשש שהחשוד יסכן את בטחון הציבור. בשל קיומה של עילת מעצר מוסמך בית המשפט לצוות על שחרור של חשוד בערובה במסגרת סעיף 44(א) לחוק המעצרים, תוך הטלת תנאים מכוח סעיף 46(א) לחוק זה. בין תנאי השחרור שבית משפט מוסמך להטיל על החשוד מצוי התנאי האוסר על כניסה לאזור, וזאת מכוח סעיף 48(א)(4) לחוק המעצרים.

7.בין הטענות של העוררים מצויה הטענה כי סעיף 44(א) לחוק המעצרים מתנה את שחרורו של חשוד בערובה בעובדת היותו במעצר. והנה, מתברר כי העוררים לא נעצרו על ידי המשטרה אלא רק עוכבו על ידה. נמצא, כי העוררים לא היו, בשום שלב, במעצר בפועל. מכאן הטענה כי בית המשפט לא היה מוסמך ל"שחררם" בערובה. זוהי טענה חריפה, אך היא כבר נדונה ונדחתה על ידי חברתי השופטת ד' דורנר, בבש"פ 952/00. בהחלטה זו ציין בית משפט זה כי פירוש, אשר היה מחייב את מעצרו של אדם בפועל באין צורך ענייני בו, וזאת אך ורק כדי להטיל עליו תנאים מגבילים - פירוש כזה אינו מתיישב עם התכליות של חוק יסוד: כבוד האדם חירותו ושל חוק המעצרים. דעתי בעניין זה כדעת חברתי השופטת ד' דורנר. המסקנה היא כי לא היה כל צורך לעצור תחילה את העוררים כדי להטיל עליהם את תנאי השחרור האמור.

8.מן האמור עולה כי יש לקיים את מסקנתו של בית המשפט המחוזי, גם אם לא מטעמו.

אי-לכך הערר נדחה.