רע"א 5562/18 אלון ריחני, עו"ד נ. הראל חברה לביטוח בע"מ

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, (כבוד השופט חגי ברנר ), אשר דחתה את בקשתו של הנאמן שמונה על נכסי המשיבים 4-3 (להלן: " הנאמן " ו-" החייבים ", בהתאמה) להכריז כי קיזוז שבוצע על ידי הראל חברה לביטוח בע"מ (המשיבה 1. להלן: " הראל ") מכספי קרנות ההשתלמות של החייבים כנגד הלוואות שניתנו להם על ידי הראל זמן ניכר לפני תחילת הליכי פשיטת הרגל נעשה שלא כדין.

1.

הסוגיה העקרונית של קיזוז כספים שהצטברו לטובת עמית בקופת גמל כנגד הלוואה שניתנה לו על ידי קופת הגמל נדונה באחרונה ברע"א 2512/17 פינצב נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (10.4.2018) (להלן: " עניין פינצב "), תוך שהוכרה זכות חברת ביטוח קופת הגמל לבצע את הקיזוז האמור. עניין זה, כשלעצמו, אינו יכול להצדיק, אם כך, מתן רשות ערעור.

2.

ייחודו של המקרה דנן הוא שבית המשפט קמא קבע כי הסכם ההלוואה שנערך בין הראל לבין החייבים הוא הסכם בלתי חוקי, ולפיכך בטל לפי סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973. למרות האמור, דחה בית המשפט קמא את בקשת הנאמן להורות להראל על השבת הכספים שקוזזו בגין ההלוואה, וזאת לאור עמדתו כי ניתן לקזז את הכספים שהצטברו לטובת החייבים כנגד זכותה של הראל להשבה בעקבות בטלות ההסכם, וזאת מכוח סעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980.

3.

לו הייתי סבור כי קביעתו הראשונה של בית המשפט קמא – לפיה הסכם ההלוואה בטל מחמת אי חוקיות – היא קביעה מבוססת, הייתי נוטה לדעה כי הסוגיה מצריכה מתן רשות ערעור, מאחר שנראה כי ביחס למקרה מסוג זה הנמקות השופטים בעניין פינצב עלולות להוביל למסקנות שונות. אפס, אינני סבור כי קביעתו של בית המשפט קמא לעניין אי חוקיות הסכם ההלוואה מבוססת דיה במקרה בו עסקינן, ועל כן לא ראיתי הצדקה לתת רשות ערעור במקרה דנן. אבהיר עניין זה.

4.

בית המשפט קמא קבע כי הסכם ההלוואה בטל מחמת אי חוקיות, לאחר שמצא כי הראל לא עמדה בנטל להוכיח את עמידתה בתנאי שהיה קבוע בשעתו בתקנה 30(א) לתקנות מס הכנסה (כללים לאישור ולניהול קופות גמל), תשכ"ד-1964 (להלן: " התקנות ") לפיו " סך כל ההלוואות [שמעמידה קופת גמל] לא יעלה על 10% מנכסיה המשוערכים " (להלן: " תנאי ה-10% "). לשיטת בית המשפט קמא, אי העמידה בתנאי ה-10% משמעו אי חוקיות הסכם ההלוואה, ולפיכך בטלותו.

5.

אין בידי לקבל מסקנה זו של בית המשפט קמא משני טעמים:

ראשית , בבקשה למתן הוראות שהגיש הנאמן לא נטען לעניין תנאי ה-10%, אלא הנאמן התמקד בתנאי אחר הקבוע בתקנות – תנאי ה-50% שיוזכר להלן (ראו סעיף 22 לבקשה). רק משלא צלחה טענה זו, בחר הנאמן להסיט את טיעונו אל תנאי ה-10%. ואולם, במהלך הדיון והחקירות מיום 16.4.2018 הראל הציגה דוחות כספיים על בסיסם טען המצהיר מטעמה כי היא עומדת בתנאי ה-10%. הנאמן לא הציג כל ראיה המלמדת כי נתוני הראל שגויים (למשל, חוות דעת המנתחת את הנתונים החשבונאיים של הראל) או כי היא אינה עומדת בתנאי ה-10% (לדוגמא, התראה שנשלחה אליה מהמפקח על הביטוח בעת הרלוונטית), והסתפק בהעלאת טענות שבהגיון נגד הנתונים שהביאה הראל, ואף הצליח לשכנע את בית המשפט קמא כי הנתונים שהציגה הראל מתייחסים לעתודות ללא ניכוי התחייבויות, ולפיכך אינם מספקים. ואולם, השאלה מה משמעות נתונים חשבונאיים (בענייננו, האם "עתודות ביטוח" בדוחות כספיים מהשנים 2006 ו-2007 הם ערכים בניכוי התחייבויות) אינה מצויה בתחום הידיעה השיפוטית, ולפיכך בהעדר ראיות מטעם הנאמן בעניין זה, לא ניתן היה להסיק בדרך זו כי הראל הפרה את תנאי ה-10%. ודוק, מוכן אני להניח שנטל השכנוע מוטל על הראל, וכי אף נטל הבאת הראיות הראשוני מוטל עליה. ואולם משעמדה בנטל הבאת הראיות הראשוני, וסיפקה את הנתונים הכספיים הרלוונטיים, מוטל היה על הנאמן נטל לסתור ראיות אלו באמצעות חוות דעת ולמצער תצהיר – ובנטל זה לא ניסה כלל לעמוד. במצב דברים זה לא היו בפני בית המשפט נתונים המלמדים שהראל הפרה את תנאי ה-10%.

שנית , אף אם נניח כי הראל הפרה את תנאי ה-10%, במסגרתו נאסר עליה לחרוג מהיקף הלוואות מסוים (10% מנכסיה המשוערכים), אינני סבור כי מדובר בהפרה המביאה לפסילת הסכם ההלוואה. ויובהר, תקנה 30(א) לתקנות קבעה בשעתו שני תנאים להעמדת הלוואה לעמית כנגד כספי החיסכון: האחד, מתייחס לעמית הספציפי, וקוצב את סכום ההלוואה ביחס לסכומים שנחסכו (בהלוואות בהן עסקינן, 50% בעת מתן ההלוואה) (להלן: " תנאי ה-50% "); השני, מתייחס להיקף ההלוואות הכולל שמעמידה קופת הגמל, וזהו תנאי ה-10%. תנאי ה-50% נוגע במישרין לעמית הספציפי, ותכליתו היא להגביל את היקף ההלוואות שבאפשרותו ליטול כנגד הכספים שחסך בקופת הגמל. חריגה ממגבלת ה-50% עשויה, על כן, להצדיק הפעלה של דיני פסלות החוזה. לעומת זאת, תנאי ה-10% אינו נוגע כלל לחוסך הספציפי, אלא להיקף הכולל של ההלוואות שמעמידה קופת הגמל. מכאן שתכליתו היא הגנה על יציבותה הפיננסית של קופת הגמל, והשלכתה על העמית הספציפי היא עקיפה בלבד. זאת ועוד, החלת דיני החוזה הפסול במקרה זה מגדילה את הסכנה ליציבות קופת הגמל, ולפיכך פועלת בניגוד לתכלית ההוראה הפוסלת. לפיכך, אינני סבור כי חריגה מתנאי ה-10% מצדיקה את הפעלת דיני פסלות החוזה ביחס להסכם ההלוואה (להוראות חוק שאין להפרתן השלכה על תוקף החוזה ראו: דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים כרך ג 499-498

(2003)).

6.

בהינתן שני הטעמים החילופיים הללו, סברתי כי קביעת בית המשפט קמא שהסכם ההלוואה שערכו הראל והחייבים במקרה דנן הוא הסכם בטל מחמת אי חוקיות, היא קביעה שאינה יכולה לעמוד. בנפול קביעה זו אין הצדקה למתן רשות ערעור.

7.

בנסיבות העניין, לא ראיתי מקום לתת צו להוצאות.