רע"א 5592/07 לימן אלימלך נ. עו"ד מאיר כהן

1.

לפניי בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטים צ' זילברטל, א' אפעל-גבאי, א' פרקש) אשר קיבל את ערעורו של המשיב על החלטותיו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט א' רומנוב) במסגרתן נדחתה בקשת המשיב לביטול עיקול זמני והתקבלה תביעת המבקש לאישורו של העיקול האמור.

הרקע לבקשה

2.

המשיב 1 (להלן: המשיב ), עורך-דין במקצועו, מונה בחודש יולי 2003 ככונס נכסים לשם מכירת דירותיו של המשיב 2 (להלן: החייב ). המבקש, הטוען לחובות של החייב כלפיו, הגיש בחודש ינואר 2004 תביעה כספית לבית משפט השלום נגד החייב, ובד בבד הגיש בקשה במעמד צד אחד למתן צו עיקול זמני כלפי המשיב, בה טען כי המשיב מחזיק בנכסים השייכים לחייב. רשם בית משפט השלום קיבל את בקשת המשיב והורה על הטלת עיקול זמני על נכסי החייב אשר היו, לכאורה, ברשות המשיב.

בעקבות קבלת צו העיקול ובהתאם להוראות המצויות בו, הגיש המשיב לבית המשפט מסמך שכותרתו "הודעה מטעם המחזיק", בו הודיע כי במועד קבלת צו העיקול לא היו בידיו כספים כלשהם המגיעים לחייב, וכי בדעתו להגיש בקשה לביטול צו העיקול, בהתאם לקבוע בתקנות 367 ו-376 לקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: התקנות ). כמו כן ביקש המשיב מבית המשפט להורות למבקש להמציא לו את העתק בקשת העיקול ונספחיה. יצויין, כי בסופו של דבר לא הוגשה על-ידי המשיב בקשה לביטול העיקול, ואילו המבקש, מצידו, לא הגיש בקשה לאישור העיקול, כנדרש בהוראת תקנה 378(א) לתקנות.

בחודש אוקטובר 2004 ניתן פסק דין על-ידי רשמת בית משפט השלום, בו התקבלה תביעתו הכספית של המבקש נגד החייב, לאחר שזה האחרון נמנע מלהתייצב לדיון ומלהגיש כתב הגנה. עוד נקבע בפסק הדין כי העיקול הזמני אשר הוטל כלפי המשיב הינו מאושר.

3.

בעקבות אישור העיקול כאמור, פנה המשיב לבית משפט השלום וביקש את ביטולו של האישור. בית המשפט, בהחלטתו מיום 1.2.2005 (להלן: ההחלטה הראשונה ), ביטל את פסק דינו של בית משפט השלום באופן חלקי, וקבע כי משלא נתבקשה תגובת המשיב לבקשת אישור העיקול, לא היה מקום לאשרו. עם זאת, בית המשפט נמנע מלקבוע כי תוקף העיקול פקע, וקבע כי נוכח העובדה שהמשיב הודיע בשעתו בתגובה לצו העיקול כי יש בכוונתו להגיש בקשה לביטולו, ונוכח העובדה שהוא לא הודיע על חזרתו מכוונה זו, לא היתה מוטלת על המבקש חובה לפנות בבקשה לאישור העיקול על מנת לשמר את תוקפו (כנדרש מהוראות תקנות 378(א) ו-380 לתקנות). משכך, קבע בית המשפט כי יש "להשיב את הגלגל לאחור", משל היו הצדדים מצויים בנקודת הזמן בה הגיש המשיב את הודעתו לבית המשפט בעקבות קבלת צו העיקול, במסגרתה הודיע כי בכוונתו להגיש בקשה לביטול העיקול וביקש כי המבקש ישלח לו את החומר הדרוש.

בעקבות החלטתו זו של בית המשפט פנה המשיב לבית המשפט השלום והגיש בקשה לביטול העיקול. בית המשפט, בהחלטתו מיום 17.8.2006 (להלן: ההחלטה השניה ), דחה את בקשת המשיב והותיר את העיקול על כנו, תוך חיוב המשיב בחלוקת התמורה שהתקבלה ממכירת נכסי החייב גם למבקש, בהתאם לגובה החוב של החייב כלפיו, כפי שנקבע בפסק הדין שניתן לטובתו בחודש אוקטובר 2004. עוד הורה בית המשפט על עיכוב ביצוע פסק דינו, על מנת לאפשר לנושו של החייב אשר לטובתו החזיק המשיב בכספי החייב, לנקוט בהליך בו יעלה טענות כנגד תביעתו של המבקש כנגד החייב.

4.

בעקבות החלטתו השניה של בית משפט קמא הגישו הן המבקש, הן המשיב, ערעור לבית המשפט המחוזי. המבקש ערער על הוראתו של בית המשפט לעכב את ביצוע פסק הדין, בעוד המשיב ערער הן על החלטתו הראשונה של בית משפט קמא, הן על החלטתו השניה. בפסק דינו מיום 17.5.2007, קיבל בית המשפט את ערעורו של המשיב, ומחק את ערעורו של המבקש, משהתייתר הצורך לדון בו. אליבא דבית המשפט המחוזי, צומת המחלוקת העיקרי שבין הצדדים התייחס למשמעות ההודעה שהגיש המחזיק בעקבות קבלת צו העיקול, בה הודיע על כוונתו להגיש בקשה לביטול העיקול, ולטיב המהלכים בהם היו אמורים הצדדים לנקוט בעקבותיה. בית המשפט המחוזי קבע כי הודעת המשיב לפיה בכוונתו להגיש בקשה לביטול העיקול אינה מייתרת את חובת המבקש להגיש בקשה לאישור העיקול, אשר בלעדיה יפקע תוקף העיקול, שכן אין המדובר בשני הליכים מקבילים. משכך, קבע בית המשפט כי עוד במסגרת החלטתו הראשונה היה על בית משפט קמא לפסוק כי תוקף העיקול פקע, וכן כי לא היה מקום לחייב את המשיב בהגשת בקשה לביטול העיקול. בסיום דבריו העיר בית המשפט, כי במידה לא מבוטלת התקלה בעקבותיה נדרש בית משפט השלום לבקשות הצדדים נבעה משגיאה של רשמת בית משפט השלום, אשר נענתה בחיוב לבקשת המבקש לאשר את העיקול כלפי המשיב , שעה שפסק הדין ניתן במעמד צד אחד כנגד החייב , אף שהדבר לא היה אפשרי במקרה דנן משלא הודה המשיב כי הוא מחזיק בנכסי החייב.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי.

טענות הצדדים

5.

לטענת המבקש, לאור פסק דינו של בית המשפט המחוזי עולות מספר שאלות המצדיקות מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". כך, טוען המבקש כי יש להבהיר האם מעמדו של מחזיק, במשמעותה של ההגדרה המצויה בתקנה 360 לתקנות – "אדם, זולת המשיב בבקשה לסעד זמני, אשר ברשותו מצויים נכסים שלגביהם נתבקש או ניתן סעד זמני", (להלן: מחזיק ), אשר הודיע בתשובתו לצו עיקול כי בכוונתו להגיש בקשה לביטול צו עיקול זמני בהתאם להוראות תקנות 367 ו-376 לתקנות, הינו במעמד של "מחזיק שהודה" או שמא של "מחזיק שלא הודה". אליבא דמבקש, הפרשנות המתחייבת מהוראת תקנה 376(א) לתקנות הינה כי מדובר דווקא ב"מחזיק שהודה". למסקנתו זו מגיע המבקש לאחר ניתוח לשון תקנה 376, ולאור ההגיון הטמון, לדבריו, ביסוד התקנה. עוד טוען המבקש, כי יש לקבוע האם בנסיבות בהן מודיע המחזיק בתשובתו לצו העיקול הזמני כי בכוונתו להגיש בקשה לביטול העיקול הזמני, מוטלת חובה על מבקש צו העיקול הזמני להגיש בקשה לאישור העיקול, או שמא פטור הוא. המבקש מוסיף וטוען כי אם יתאפשר הן למחזיק להגיש בקשה לביטול העיקול, הן למבקש העיקול להגיש בקשה לאישורו, יגרור הדבר כפל הליכים, שכן אותה השאלה תועלה במסגרת שני ההליכים. לסיום טוען המבקש לחוסר תום-לב של המשיב, אשר פעל, לדבריו, מתוך ניגוד אינטרסים.

המשיב, מנגד, טוען כי אין הצדקה לדון בשאלות אותן מעלה המבקש, שכן אין הן עונות על הקריטריונים הקבועים בפסיקה לשם מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי", מאחר ואין בהן כל חשיבות חוקתית או ציבורית; לא קיימות

בעניין פסיקות סותרות של ערכאות נמוכות; ואין חשיבות עניינית לבעיה המשפטית המועלית. מוסיף המשיב, כי לשאלות אותן מנסה המבקש לעורר ישנו מענה ברור במסגרת הוראות התקנות הרלוונטיות, ומכל מקום, סומך הוא את ידיו על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ועל הפרשנות המוצגת בו. בהתייחסו לטענות המבקש לגופן, מרחיב המשיב ופורש את ההסדר המשפטי דהיום לאור האמור בתקנות ואת ההגיון הנעוץ בו, כמו גם את ההיסטוריה החקיקתית ואת ההסדר המשפטי הקודם. אליבא דמשיב, הודעת מחזיק כי בכוונתו להגיש בקשה לביטול עיקול זמני מצויה במישור שונה לחלוטין ביחס לשאלה אם נמצא הוא במעמד של "מחזיק שהודה" או של "מחזיק שלא הודה": הודעתו של המחזיק האמורה נועדה להטיל על מבקש העיקול חובה להמציא למחזיק את המידע הדרוש, זאת בניגוד לתשובתו של מחזיק אם קיימים בידיו נכסים של החייב, אשר היא המסווגת את מעמדו, אם כ"מחזיק שהודה" אם כ"מחזיק שלא הודה". משכך, לדידו של המשיב, להודעת המחזיק כי בדעתו להגיש בקשה לביטול עיקול זמני אין כל השלכה על תוקפו של צו העיקול הזמני, אשר פוקע אם לא מוגשת בקשה לאישורו בתוך פרק הזמן המותר.

בטרם אפנה לדון בבקשה גופא, אבקש להתייחס לבקשת המבקש מיום 7.11.2007, בה נתבקש מצידו היתר להגיש תגובה לתשובת המשיב. בקשה זו נסובה כולה על הטענה כי תשובת המשיב רצופה טענות עובדתיות שגויות. מאחר וממילא אין בית משפט זה, בדונו בבקשת רשות ערעור, נדרש לטענות כנגד קביעות עובדתיות של הערכאות דלמטה, לא מצאתי מקום להיענות לבקשתו זו של המבקש.

דיון

6.

עיינתי בבקשה, בתגובת המשיב, בפסקי הדין של הערכאות דלמטה ובהחלטותיהן, ומצאתי כי דין הבקשה להידחות. כידוע, בית משפט זה ייעתר לבקשות רשות ערעור ב"גלגול שלישי" רק כאשר הן מעלות שאלה עקרונית, החורגת מעניינם הצר של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). במקרה דנן, חרף נסיונו של המבקש להצביע על חשיבות משפטית עקרונית העולה מבקשתו, טענותיו נוגעות לאופן בו יישם בית המשפט המחוזי את ההסדר החקיקתי הקיים, ואין הן מעלות שאלה המצדיקה דיון בפני ערכאת ערעור שניה. מעבר לכך, אוסיף ואציין כי מסכימה אני עם התוצאה אליה הגיע בית המשפט המחוזי. למען הבהירות, אפרוש תחילה את המסגרת הנורמטיבית הרלוונטית לענייננו.

המסגרת הנורמטיבית

7.

תקנה 367(ג) מופיעה בפרק כ"ח לתקנות אשר עוסק בסעד זמני, והיא נמצאת תחת סימן א' לפרק זה, סימן אשר כותרתו היא "כללי". נושאה של התקנה הוא בצו עיקול זמני הניתן במעמד צד אחד, והיא קובעת כדלקמן:

ניתן צו עיקול זמני במעמד צד אחד, רשאי המשיב לבקש את ביטול הצו בתוך שלושים ימים ממועד המצאתו; מחזיק, אם ישנו, רשאי לבקש את ביטול הצו בהתאם לתקנה 376; הוגשה בקשה לביטול הצו יקיים בית המשפט דיון במעמד הצדדים, בהקדם האפשרי ולא יאוחר משבעה ימים ממועד הגשתה; בית המשפט רשאי לקבוע מועד מאוחר יותר לדיון מטעמים מיוחדים שיירשמו; הודעה על מועד הדיון תומצא לצדדים במסירה אישית בהקדם האפשרי, ולא יאוחר משלושה ימים ממועד הגשת בקשת הביטול, אלא אם כן קבע בית המשפט מועד אחר, מטעמים מיוחדים שיירשמו.

תקנה 376, המופיעה תחת סימן א'1 לפרק האמור אשר כותרתו "עיקול זמני", עוסקת בצו עיקול זמני אשר ניתן לגבי נכסים הנמצאים ברשותו של מחזיק, ועל הודעת המחזיק בעקבות הטלת עיקול כאמור:

(א)

ניתן צו עיקול על נכסי המשיב שבידי מחזיק, יודיע בית המשפט או הרשם למחזיק, עם הטלת העיקול, כי עליו להשיב בכתב, בתוך המועד שנקבע בהודעה, אם נכסי המשיב מצויים בידו וכן אם בדעתו להגיש בקשה לביטול צו העיקול כאמור בתקנה 367; בהודעה למחזיק יצוינו פרטי המבקש ובא כוחו; תשובתו של המחזיק תוגש לבית המשפט והעתק ממנה ימציא המחזיק, במישרין, למבקש.

(ב)

הודיע המחזיק כי בדעתו להגיש בקשה לביטול צו העיקול, ימציא לו המבקש, בתוך שבעה ימים מיום שהומצאה לו התשובה כאמור בתקנת משנה (א), העתק מבקשת העיקול והתצהיר.

(ג)

המחזיק רשאי, בתוך שלושים ימים מיום שהומצא לו העתק מבקשת העיקול והתצהיר, להגיש בקשה לביטול צו העיקול.

תקנות 377 ו-378 עוסקות ב"מחזיק שהודה" וב"מחזיק שלא הודה":

377.הודה מחזיק בתשובתו כי מצויים בידו נכסי המשיב, לא יחזור בו מהודאתו אלא אם כן נתן לו בית המשפט או הרשם רשות לכך, מטעמים מיוחדים שיירשמו.

378.

(א)

לא הודה המחזיק כי נכסי המשיב מצויים בידו, או התנגד מכל טעם אחר לאישור העיקול או לא השיב כלל בתוך המועד שנקבע לו, יהא המבקש רשאי בתוך חמישה עשר ימים מיום שהומצאה לו תשובת המחזיק או בתוך חמישה עשר ימים מתום המועד האמור, הכל לפי נסיבות הענין, להגיש לבית המשפט בקשה מנומקת בכתב לאישור העיקול.

(ב)

דינה של בקשה כאמור כדין כתב תביעה ויחולו עליה הוראות תקנה 19; דינו של מחזיק לענין אישור העיקול כדינו של נתבע, בשינויים המחויבים לפי הענין.

התקנה האחרונה הרלוונטית לענייננו היא תקנה 380, העוסקת בעיקול אשר לא התבקש לגביו אישור מצד מבקשו:

לא ביקש המבקש אישור העיקול כאמור בתקנה 378 יהא העיקול בטל לגבי כל נכס שהמחזיק לא הודה שהוא מצוי בידו.

8.

עיון בהוראות התקנות דלעיל מעלה כי הוראותיהן מסדירות את הסוגיות נשוא המחלוקת בין הצדדים, וכי אין צורך להיזקק לערכאת ערעור שניה על מנת להבהירן.

אסביר את דבריי.

הודעת מחזיק כי בכוונתו להגיש בקשה לביטול צו עיקול, ובקשת אישור עיקול מצד מבקשו – שני מסלולים נפרדים

9.

אציין, כי במקרה דנן נקבע על-ידי הערכאות דלמטה כי המשיב הינו "מחזיק שלא הודה", זאת לאור ההודעה מטעמו אשר הוגשה בעקבות קבלת צו העיקול בה טען כי לא היו בידיו כספים כלשהם השייכים לחייב, וללא תלות בהצהרתו על כוונתו להגיש בקשה לביטול צו העיקול. אף שדי בכך כדי לקבוע שהשאלה העקרונית הראשונה עליה מצביע המבקש אינה מתעוררת כלל בענייננו, אתייחס בקצרה גם לגופם של דברים, ותחילה בהתייחסות לשאלתו השניה של המבקש – האם הודעת המחזיק כי בכוונתו להגיש בקשה לביטול צו העיקול פוטרת את מבקש העיקול מן הצורך להגיש בקשה לאישורו?

10.

לנוכח הקביעה האמורה של הערכאות דלמטה לפיה המשיב הינו בבחינת "מחזיק שלא הודה", התוצאה המתבקשת היא חדה, פשוטה וברורה, שכן, כאמור, היא נובעת במישרין מהוראותיהן המפורשות של התקנות: תקנה 380 קובעת, כי כאשר לא ביקש מבקש העיקול את אישורו כאמור בתקנה 378 – " יהא העיקול בטל לגבי כל נכס שהמחזיק לא הודה שהוא מצוי בידו " (ההדגשות שלי – ע.א. ). הוראה זו עומדת על רגליה שלה, ואין היא תלויה בשאלה האם הוגשה הודעה על כוונה להגיש בקשת ביטול על-ידי המחזיק. וראו לעניין זה את האמור

בספרו של משה קשת הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי – הלכה ומעשה כרך ב' 863, 868 (מהדורה חמש עשרה, 2007), (להלן: קשת ):

"בקשת ביטול מצד המחזיק אינה הדרך היחידה הפתוחה בפניו כדי לתקוף את העיקול. יכול הוא להתנגד לעיקול על-ידי הודעה בכתב או לא להשיב כלל להודעה שנמסרה לו. בשני המקרים לא יהיה תוקף לעיקול, אלא אם כן המבקש-תובע ינקוט הליך של בקשה לאישורו...

אם התובע לא ביקש אישור העיקול על דרך של בקשה לאישור העיקול, יהיה העיקול בטל לגבי כל נכס"

כן ראו את דברי השופט מצא בע"א 1796/90 פירר נ' מדינת ישראל (משרד הבטחון) , פ"ד מו(3), 866 , 876 (1992).

11.

זאת ועוד. ההגיון הטמון בהסדר הקיים ברור הוא. הודעת מחזיק על כוונתו להגיש בקשת ביטול עיקול, ובקשת אישור עיקול מצד מבקשו -

הם שני מסלולים משפטיים נפרדים אשר מהותם ותכליותיהם שונות הן.

בצדק פתח בית המשפט המחוזי את הדיון בפסק דינו בקביעה כי "הליך לאישור עיקול כנגד מחזיק והליך שעניינו בקשת מחזיק לביטול עיקול אינם 'הליכים מקבילים', שאם ננקט אחד מהם, הדבר מייתר את הצורך לנקוט בהליך השני" (פיסקה 8 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי).

כך, מהותו של הליך הגשת בקשה לאישור עיקול הינה פתיחת חזית מחלוקת ישירה בין מבקש העיקול לבין מחזיק אשר לא הודה כי ברשותו נכסי החייב, אשר תכליתה בירור השאלה האם החזיק המחזיק בנכסי החייב במועד הרלוונטי. בקשת האישור האמורה אינה אלא תובענה עצמאית המוגשת נגד המחזיק:

"היום כבר מודים הכול, שהרשם המלומד נתפס לטעות, שעה שאישר

את העיקול הזמני בלי שיתקיימו הליכי הגשת הבקשה המנומקת בכתב לאישור

העיקול. כל יסודו של ההסדר הנזכר בתקנות 367 -

371 הוא לתת לתובע, ששלח הודעה למחזיק וזה לא הודה בתוקפו של העיקול אופציה ליזום הליכים כנגד המחזיק, אם סבור הוא, שהדבר ישרת את ענייניו; אכן הלכה פסוקה

היא, שהבקשה לאישור העיקול אינה אלא בגדר תובענה, המוגשת כנגד המחזיק...

אם התובע לא ביקש אישור העיקול - כך קובעת תקנה 371 - יהא העיקול בטל לגבי כל נכס, שהמחזיק לא הודה שהוא מצוי בידו, וזאת משום שלא נפתחה כלל חזית בין התובע לבין המחזיק" ( ע"א 636/83 חסיד נ' מועצה אזורית גליל תחתון , פ"ד לט(4) 670, 671 (1985),

(להלן: עניין חסיד ).

כן ראו: רע"א 2158/92 קליאוט נ' בנק הפועלים , פ"ד מו(3) 804, 808 (1992); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 537 (מהדורה שמינית, 2005) ;

קשת , בעמ' 868.

לעומת זאת, להודעת המחזיק כי בכוונתו להגיש בקשה לביטול העיקול ישנה השלכה אחת ויחידה – הטלת חובה על מבקש העיקול להמציא למחזיק העתק מבקשת העיקול והתצהיר בתוך 7 ימים, אשר בעקבותיה רשאי יהיה המחזיק להגיש בקשה לביטול צו העיקול בתוך 30 יום, כאמור בתקנה 376(ג). הא ותו לא. אין היא פותחת כל חזית מחלוקת בין המחזיק לבין מבקש העיקול.

ודוק: משהמציא מבקש העיקול את החומר האמור לידי המחזיק, המחזיק אף אינו חייב להגיש בקשה לביטול העיקול. הוא רשאי לעשות כן. החומר אשר מבקש העיקול המציא לידיו הוא שיאפשר לו לכלכל את צעדיו בהקשר זה, ובדיוק לשם כך נועדה הודעת המחזיק כי בכוונתו להגיש בקשה לביטול צו העיקול. התוצאה אליה חותר המבקש, לפיה עצם הודעת המחזיק על כוונתו להגיש בקשה כאמור מעניקה לעיקול תוקף עד אין קץ, אף שהמחזיק הינו "מחזיק שלא הודה", ומבלי שיזדקק מבקש העיקול לבקש את אישורו, אינה מתקבלת על הדעת.

ישאל השואל: אם ממילא נדרש מבקש העיקול להגיש בקשה לאישורו, איזה אינטרס יש למחזיק להגיש בקשה לביטול העיקול? התשובה על כך לטעמי פשוטה היא: על פי תקנה 379, בית המשפט יכול לדון בבקשה לאישור העיקול אף לאחר שניתן פסק דין בתובענה העיקרית בין מבקש העיקול לבין החייב. מאחר ועשויה להיות חשיבות לשאלת תוקפו של העיקול הזמני משך פרק זמן כה ארוך, מוענקת למחזיק האפשרות להגיש בקשה לביטולו, אשר לפי הוראת תקנה 367 צריכה להידון לא יאוחר משבעה ימים ממועד הגשתה.

ברי, אפוא, כי אין בהודעת המחזיק כי בכוונתו להגיש בקשה כאמור כדי להעניק באופן אוטומטי תוקף לעיקול הזמני, מבלי שמבקשו ביקש את אישורו.

12.

אשר לטענת המבקש כי מתעוררת בענייננו השאלה האם הודעת המחזיק כי בכוונתו להגיש בקשה לביטול צו העיקול מעמידה אותו בסטטוס של "מחזיק שהודה" או שמא של "מחזיק שלא הודה", הרי שאין בה ממש.

נסיונו של המבקש לטעון כי מחזיק אשר הודיע כי בכוונתו להגיש בקשה לביטול העיקול הינו במעמד של "מחזיק שהודה" מובן הוא, שכן במצב זה היתה בקשת המבקש לאישור העיקול אשר התקבלה במעמד צד אחד (עת ניתן פסק דינה של רשמת בית משפט השלום) מתקבלת כדין. ואולם, נסיונו זה של המבקש לקשור בין הודעתו האמורה של המחזיק לבין הסטטוס שלו (אם "כמחזיק שהודה" אם "כמחזיק אשר לא הודה") שגוי מיסודו.

בקשת מחזיק לביטולו של עיקול יכולה להיות מוגשת הן על-ידי "מחזיק שהודה", הן על-ידי "מחזיק שלא הודה". טענת המבקש כי לשון תקנה 376(א) טומנת בחובה תשובה אפשרית אחת של המחזיק, לפיה הנכסים מצויים בידיו וכן כי בכוונתו להגיש בקשה לביטול העיקול, שכן התקנה נוקטת, לדבריו, ב"וו" החיבור, דינה להידחות. כל שהתקנה קובעת היא כי בתשובתו לצו העיקול, יתייחס המחזיק לשני נושאים: האחד – האם נמצאים ברשותו נכסים של החייב, והשני – האם בכוונתו להגיש בקשה לביטול העיקול. טענתו של המבקש כי ההגיון מחייב שמדובר דווקא ב"מחזיק שהודה", שכן ל"מחזיק שלא הודה" אין כל אינטרס להגיש בקשה לביטול העיקול, אף היא שגויה מיסודה. כך, למשל, ל"מחזיק שלא הודה" הסבור כי הנכסים הנמצאים ברשותו אינם שייכים לחייב יהיה אינטרס ברור למנוע הטלת עיקול עליהם, שכן אילולא יפעל לביטולו של העיקול בהתאם לתקנה 376(ג), עלול הוא למצוא את עצמו במצב בו יוטל עיקול על הנכסים שברשותו למשך תקופה ארוכה, עד אשר תוכרע בקשת מבקש העיקול לאישור העיקול, בהתאם להוראות תקנה 379.

13.

אשר לטענת המבקש כי הכרה באפשרות לפיה מבקש העיקול יגיש בקשה לאישורו מחד, ואילו המחזיק יגיש בקשה לביטול העיקול מאידך, תיצור כפל הליכים – הרי שזו אינה מתעוררת בענייננו. השאלה הרלוונטית במקרה דנן נוגעת אך לנפקויותיה של הודעת המחזיק כי בכוונתו להגיש בקשה לביטול העיקול (להבדיל מהגשת בקשת הביטול עצמה). כפי שהובהר לעיל, פשיטא כי אין בהודעה כאמור כדי לפטור את מבקש העיקול מלבקש את אישורו. מכל מקום, משטענת המבקש האמורה אינה מתעוררת בענייננו, איני רואה צורך להידרש אליה.

14.

אשר לטענת המבקש לחוסר תום-לב מצד המבקש, לא מצאתי לנכון להתייחס אליה, שכן אף היא אינה עונה על הקריטריונים המצדיקים דיון ב"גלגול שלישי".

סיכומו של דבר

15.

הודעת מחזיק כי בכוונתו להגיש בקשת ביטול עיקול אינה פוטרת את מבקש העיקול מלהגיש בקשה לאישורו, שכן המדובר בשני הליכים נפרדים, השונים במהותם ובתכליתם. כמו כן, שאלת מעמדו של מחזיק, אם נמצא הוא במעמד של "מחזיק שהודה" או במעמד של "מחזיק שלא הודה", אינה קשורה להודעתו כי בכוונתו להגיש בקשת ביטול לצו העיקול. המדובר בשתי שאלות נפרדות אשר אינן קשורות זו בזו.

16.

הבקשה, אפוא, נדחית.

משנתבקשה תגובה, ישא המבקש בשכר טרחת עורך-דין בסך של 5,000 ₪ ובהוצאות משפט.