רע"א 5642/15פלוני נ. חיימי עזרא

1.

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת ח' וינבאום וולצקי ) בגדרה נדחתה בקשת המבקשים (התובעים בהליך העיקרי) לזימון עד.

2.

ברקע הבקשה תביעה שהגישו המבקשים לפיצויים בגין גרימת מותו של פלוני ז"ל (להלן: המנוח ). בתביעה נטען, כי המנוח נפטר ביום 19.8.2000 כתוצאה מטביעה, לאחר שנפגע בראשו מאופנוע-ים, בו נהג המשיב 1. המבקשים ביקשו לזמן לעדות את חברו של בנו של המשיב 1 (להלן: נמרוד ), אשר לטענתם היה רכוב על האופנוע (ביחד עם המשיב 1 ובנו) בעת שאופנוע הים פגע במנוח. בנו של המשיב 1 ונמרוד חברו היו בני 10 בעת האירוע הנטען.

3.

בית משפט קמא דחה את בקשת המבקשים לזימונו של נמרוד לעדות בנימוק הבא:

"מדובר בעד שהיה בן 10 במועד האירועים לפני 15 שנים ואין כל טעם בזימונו שכן לא ניתן יהיה לסמוך על זכרון של ילד בגיל זה במרחק של שנים כה רבות".

4.

כלפי החלטה זו הוגשה הבקשה דנא. נטען, כי החלטת בית משפט קמא יוצרת מעין חזקה שלפיה לא ניתן ליתן אמון בעדותו של עד לגבי אירועים שהתרחשו בילדותו. עוד טוענים המבקשים, כי לא תגרם כל פגיעה למי מן הצדדים אם נמרוד יזומן לעדות, ובסופה יתברר כי הוא לא זוכר פרטים רלבנטיים מן האירוע. לעומת זאת, אם יתברר כי נמרוד אכן זוכר את האירוע, או חלקים ממנו, הרי שתצמח תועלת רבה מעדותו של מי שנכח באירוע ואינו בעל עניין בתיק. לבסוף טוענים המבקשים, כי על-פי פקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: הפקודה ) רשאי בית משפט לסרב לזמן עד אם סבר שאין בעדותו צורך. בענייננו, נאמר, לא נקבע כי אין בעדותו של נמרוד צורך, רק הוערך שלא תהיה בה תועלת נוכח חלוף הזמן וזאת לא ניתן לקבוע בטרם יתייצב העד על דוכן העדים.

5.

המשיבים כולם מסרו בתשובותיהם שהם חוזרים על עמדתם שנמסרה בבית משפט קמא לפיה הם אינם מתנגדים לזימונו של נמרוד לעדות, אף אם חלקם ציינו כי אינם רואים את התועלת בכך נוכח חלוף הזמן מאז האירוע נשוא התביעה.

דיון והכרעה

6.

החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות לערער והוגש הערעור על פיה. דין הערעור להתקבל.

7.

התשתית החוקית הרלבנטית לענייננו הונחה בעבר בהחלטתו של בית משפט זה במקרה בעל דמיון לענייננו (רע"א 9055/07 שירותי בריאות כללית נ' נאצר (22.11.2007), להלן: עניין נאצר ) .

סעיף 1 לפקודה מניח את התשתית לסמכותו של בית המשפט לזמן אדם לעדות או לסרב לזמן אדם לעדות:

"(א) מותר להזמין כל אדם ליתן עדות שהיא קבילה ושייכת לענין; והוא כשאין הוראה אחרת בפקודה זו.

(ב) בית המשפט רשאי, לפי שיקול דעתו, לסרב להוציא הזמנה אם אין בה צורך, או אם ראה שנתבקשה למטרה שאיננה גילוי האמת".

תקנה 178 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, קובעת כי אם "נקבע תאריך לדיון בתובענה, רשאי בית המשפט, לבקשת בעל דין, להזמין עד, אם למתן עדות ואם להצגת מסמכים". ב עניין נאצר הובהר, כי "מובן כי בעת שבית המשפט דן בבקשת בעל דין לזמן עד לפי תקנה 178, רשאי הוא לסרב לבקשה אם התקיימה עילה לכך לפי סעיף 1(ב) לפקודה (י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995, ש' לוין עורך) 466)".

8.

מהוראת סעיף 1(ב) לפקודה עולה, אפוא, כי בית המשפט רשאי לסרב לבקשתו של צד לזמן עד מסוים לעדות (לפי תקנה 178 לתקנות סדר הדין האזרחי) אם מצא ש"אין בה צורך" או אם מצא שהעדות נתבקשה למטרה "שאיננה גילוי האמת". עם זאת, ב עניין נאצר נקבע, כי סעיף 1(ב) לפקודת הראיות מתייחס למצבים שבהם ניתן לקבוע כי זימון העד התבקש לצורך מתן עדות ש"הינה בעליל לא רלוונטית" ואילו במצבים בהם " על פני הדברים לא ניתן לשלול את הרלוונטיות של העדות" הרי שיש לאשרה, ולצורך קביעה זו אין צורך להידרש "לבדיקה קפדנית של התועלת העשויה לצמוח לבעל הדין מן העדות" ( עניין נאצר , פסקה 5 וההפניות שם).

בענייננו, כל שנקבע בהחלטת בית משפט קמא הוא שספק אם ניתן יהיה להסתמך על עדותו של נמרוד נוכח חלוף הזמן מאז התרחשות האירוע הנטען ובהתחשב בכך שנמרוד היה בן 10 בעת התרחשותו. כלומר, לא נקבע כי כלל אין צורך בעדותו של נמרוד, וזאת אף אם יתברר כי נמרוד יזכור את פרטי ההתרחשות וגם לא נקבע שנמרוד זומן לעדות למטרה שאינה גילוי האמת. בנסיבות אלה, ונוכח התשתית שהוצגה לעיל, נראה כי לא היה מקום למנוע מן המבקשים את זימונו של נמרוד לעדות. ברי, כי אם במהלך חקירתו של נמרוד יתברר כי העדות אינה רלבנטית או שאין בה כל תועלת, ודאי שבית משפט קמא יהיה רשאי להפסיק את חקירתו ( עניין נאצר , פסקה 6 וההפניות שם). הקביעה, לפיה ברור מלכתחילה שלא ניתן יהיה לסמוך על זכרונו של נמרוד, שכן היה בן 10 בעת האירוע שהתרחש לפני כ-15 שנה, הגם שהיא מבוססת על ניסיון החיים, אינה בגדר חזקה חלוטה ויש לאפשר למבקשים לבחון האם אכן כך הוא. גם הטרחה הכרוכה בכך אינה רבה וההליך לא צפוי להתארך באופן ניכר אם יוזמן נמרוד להעיד.

סוף דבר, בענייננו נראה כי לא מתקיימים התנאים המצדיקים דחיית בקשתו של בעל דין לזמן עד למתן עדות, מה גם שיתר בעלי הדין אינם מתנגדים לבקשה. מסיבה זו, ואף שככלל ממעטת ערכאת הערעור להתערב בנושאים מכגון-דא, דין הערעור להתקבל ויש לאפשר למבקשים לזמן את נמרוד לעדות.

בנסיבות, בהן המשיבים לא התנגדו לזימונו של נמרוד לעדות, לא ייעשה צו להוצאות.