רע"א 565/22לאה ידען נ. מדינת ישראל- משרד האוצר

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת עינת אבמן-מולר ) מיום 9.1.2022 בת"א 51515-12-21, במסגרתה נדחתה בקשת המבקשים לעיכוב הליכי פינוי המבקשת 1 מהמקרקעין בהם היא מתגוררת.

רקע והשתלשלות העניינים

1.

המבקשת 1, לאה ידען (להלן: המבקשת ), מתגוררת כיום במקרקעין הידועים כגוש 30031, חלקה 87 ברחוב אמיל בוטה בירושלים (להלן: המקרקעין ). המקרקעין הופקעו כבר בשנת 1988 על ידי מדינת ישראל (המשיבה 1. להלן: המדינה ), ואולם בשנת 2012 הובא לידיעת רשות מקרקעין ישראל (המשיבה 2. להלן: הרשות , וביחד עם המדינה: המשיבות ), אשר מנהלת את המקרקעין מטעם המדינה על פי דין, כי אביה של המבקשת, המנוח מרדכי אליהו ז"ל (להלן: המנוח ) מתגורר בהם. בתגובה, הרשות הגישה תביעה לבית משפט השלום בירושלים לסילוק ידו של המנוח מהמקרקעין (ת"א 7715-12-13), וביום 13.3.2014 ניתן נגד המנוח פסק דין בהעדר התייצבות, אשר הורה לו לפנותם (להלן: פסק הדין לפינוי המנוח ).

2.

בהמשך, ולאחר מות המנוח, נתחוור לרשות כי המבקשת יושבת במקרקעין. משכך, ביום 26.12.2016 הומצא לה פסק הדין לפינוי המנוח, וביום 29.1.2017 נפתחו בהוצאה לפועל שני הליכים נגד עזבונו של המנוח (המבקש 2. להלן ביחד עם המבקשת: המבקשים ) לשם מימוש פסק הדין לפינוי המנוח, במסגרתם הורה רשם ההוצאה לפועל על ביצוע תחליף המצאה למען של המנוח, בו מתגוררת המבקשת.

3.

בתגובה הגישה המבקשת ביום 29.12.2017 תביעה לבית המשפט המחוזי בירושלים, בה נתבקש בית המשפט להצהיר על בעלותה במקרקעין, וכן להצהיר כי פסק הדין לפינוי המנוח, וכן הליכי ההוצאה לפועל שננקטו מכוחו, אינם יפים כלפיה. הרשות מצידה, הגישה ביום 4.3.2018 תביעה שכנגד במסגרתה התבקש בית המשפט, בין היתר, ליתן צו עשה המחייב את המבקשת להתפנות מהמקרקעין (ת"א 62134-12-17). בהמשך לכך, ביום 29.3.2018 הגישה המבקשת בקשה לעיכוב ביצוע הליך פינוייה, וזאת עד לתום בירור טענותיה. ואולם, ביום 18.4.2018 דחה בית המשפט המחוזי את בקשת עיכוב הביצוע, בציינו כי המבקשת לא הצביעה על מקור חוקי לזכויותיה בנכס, וכי מאזן הנוחות אינו נוטה לטובתה, שכן היא עברה להתגורר במקרקעין רק לאחר מות המנוח (להלן: ההחלטה מיום 18.4.2018 ).

4.

בהמשך, ביום 26.12.2018, הגישה המבקשת בקשה נוספת לעיכוב ביצוע הפינוי, אך ביום 22.1.2019 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה, מהטעם שהמבקשת לא הצביעה על שינוי נסיבות המצדיק בחינה מחודשת של ההחלטה מיום 18.4.2018. בקשת רשות ערעור שהוגשה על החלטה זו התקבלה בהחלטתי מיום 18.4.2019, במסגרתה נקבע כי גם אם סיכויי התביעה שהגישה המבקשת אינם מהמשופרים, הרי בהינתן ההשלכות המידיות והקשות מהם צפויים לסבול המבקשת ובני משפחתה כתוצאה מפינויים מהמקרקעין המשמשים להם כבית בשנים האחרונות, מאזן הנוחות נוטה בבירור במקרה דנן לטובת עיכוב הליכי הפינוי (רע"א 605/19).

5.

לאחר מכן, ביום 5.3.2020 דחה בית המשפט המחוזי בפסק דינו את תביעת המבקשת, וקיבל את התביעה שכנגד בחלקה. במסגרת זאת, בית המשפט קבע כממצא עובדתי כי המנוח התגורר במקרקעין במשך שנים רבות מאוד, ונהג בהם כמנהג בעלים. עוד קבע בית המשפט כי המבקשת התגוררה במקרקעין בילדותה ועד לנישואיה, כאשר לאחר הנישואים היא עזבה את המקרקעין ועברה להתגורר במקום אחר. בהמשך, ולאחר מות המנוח, כך נקבע, המבקשת ובני משפחתה חזרו להתגורר במקרקעין. בנוסף, וביחס לשאלת הזכויות במקרקעין, בית המשפט פסק כי מבלי לקבוע מסמרות בשאלת הזכויות במקרקעין קודם למועד הפקעתם על ידי המדינה בשנת 1988, הרי שמרגע שהמקרקעין הופקעו, הזכויות בהם הועברו למדינה מכוח ההפקעה, ומשכך דין תביעת המבקשת לפיה יוצהר על בעלותה במקרקעין להידחות, ודין תביעת הרשות למתן צו פינוי למבקשת מהמקרקעין, להתקבל. עוד הוסיף בית המשפט כי בהינתן שהמקרקעין משמשים כבית המגורים היחיד של המבקשת ובני משפחתה, מועד פינויים מהמקרקעין יידחה בשנה, וייקבע ליום 5.3.2021 (להלן: פסק דינו של בית המשפט המחוזי ).

ביום 29.7.2020 הגישה המבקשת ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, וביום 17.2.2021 הגישה בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין עד להכרעה בערעור. הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין התקבלה בהחלטת השופט דוד מינץ מיום 25.3.2021, בה נקבע כי בהינתן שהמקרקעין משמשים לצורך מגוריי המבקשת ומשפחתה, מאזן הנוחות נוטה לעבר קבלת הבקשה. יחד עם זאת, הערעור שהוגש נדחה בפסק דינם של השופטים עוזי פוגלמן , יצחק עמית ו- ג'ורג' קרא מיום 1.11.2021, תוך שמירת טענות הצדדים, וזאת לאחר שהמבקשת חזרה בה מהערעור שהגישה. עוד נקבע בפסק הדין בערעור כי עיכוב הביצוע של פסק דינו של בית המשפט המחוזי יעמוד בעינו עד ליום 1.2.2022 (ע"א 5308/20).

6.

בהמשך, ביום 23.12.2021 הגישו המבקשים לבית משפט המחוזי בירושלים תביעה נגד המשיבות לתשלום פיצויים בגין הפקעת זכויותיהם של המבקשים במקרקעין (ת"א 51515-12-21. להלן: תביעת הפיצויים ). לאחר מכן, ביום 3.1.2022 הגישו המבקשים בקשה לעיכוב הליכי הפינוי מהמקרקעין עד להכרעת בית המשפט בתביעת הפיצויים. בבקשה הוסבר כי רק לאחר שייפסק לטובת המבקשים הפיצוי הכספי לו הם עותרים במסגרת תביעת הפיצויים, יתאפשר למבקשת ובני משפחתה למצוא לעצמם דיור חלופי. בנסיבות אלו, כך נטען, פינוי המבקשת ובני משפחתה בשלב הזה מהמקרקעין, צפוי לגרום להם נזק אדיר בדמות השלכתם לרחוב (להלן: הבקשה לעיכוב הליכי הפינוי ).

7.

ביום 9.1.2022 דחה בית המשפט קמא את הבקשה לעיכוב הליכי הפינוי, מבלי שנתבקשה תגובת המשיבות. בתוך כך, בית המשפט ציין כי המבקשים הגישו תביעה כספית לתשלום פיצויים בגין הפקעת המקרקעין, ומשכך הסעד הזמני שהתבקש על ידם בדמות עיכוב הליכי הפינוי, אינו נועד לשרת את הסעד העיקרי – הוא הפיצוי הכספי. בנוסף, בית המשפט קבע כי הסעד של עיכוב הליכי הפינוי אינו עולה בקנה אחד עם מטרותיו של הסעד הזמני הקבועות בתקנה 94 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018.

טענות הצדדים

8.

על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור שלפניי, במסגרתה טוענים המבקשים כי שגה בית המשפט קמא כאשר קבע כי הסעד הזמני שהתבקש לא נועד לשרת את הסעד העיקרי. לתפיסת המבקשים, סעד הפיצוי שהתבקש בתביעת הפיצויים והסעד הזמני לעיכוב הליכי הפינוי, כרוכים זה בזה, שכן רק לאחר קבלת דמי הפיצויים יהיה ביכולתם של המבקשת ובני משפחתה לרכוש נכס חלופי אשר יאפשר להם לפנות את המקרקעין. המבקשים מוסיפים כי בהתאם לדין, הפיצוי שניתן בגין הליכי הפקעה מהווה תחליף לקניין אשר נשלל מבעליו במסגרת הליכים אלו, והוא אף בגדר תנאי לחוקיות ההפקעה, ומשכך לא ניתן להורות על פינוי המבקשים מהמקרקעין בטרם שולמו להם פיצויים. עוד טוענים המבקשים כי פינויים מהמקרקעין בטרם שולמו להם פיצויים צפוי להסב למבקשת ולבני משפחתה פגיעה חמורה ביותר, בדמות השלכתם לרחוב, כאשר המבקשת ובן זוגה הם אנשים חולים, וגם ילדיהם המתגוררים עימם אינם אנשים בריאים. עוד מדגישים המבקשים כי למשיבות לא יגרם כל נזק אם המצב הנוכחי, המתקיים מזה 65 שנים, במסגרתו המבקשת ובני משפחתה מתגוררים במקרקעין, יימשך עד להכרעה בתביעת הפיצויים.

9.

בתשובתם לבקשת רשות הערעור, המשיבות סומכות את ידיהן על החלטתו של בית המשפט קמא, ומדגישות בהקשר זה כי בהתאם לסעיף 8(ג) לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943 (להלן: הפקודה ) הגשת תביעה לפיצויי הפקעה לא תהווה עילה לעיכוב מסירת החזקה בקרקע שהופקעה. עוד מוסיפות המשיבות כי סיכויי תביעת הפיצויים הם נמוכים, שכן המבקשים לא הציגו כל ראיה בהליכים הקודמים או בהליך הנוכחי, ממנה ניתן להסיק כי הייתם להם זכות כלשהי במקרקעין לפני ההפקעה או לאחריה, ומכאן שאין כל בסיס משפטי לתביעתם. ממילא, כך נטען, גם אם הייתה קמה למבקשים עילת תביעה בגין ההפקעה, הרי שזו התיישנה לפני שנים רבות. כמו כן, המשיבות עומדות על כך שטענות המבקשים נדונו ונדחו על ידי בתי משפט בשתי ערכאות שונות, בפסקי דין שהפכו חלוטים, ושאף ניתנה למבקשים במסגרתם שהות מספקת לצורכי התארגנות לפינוי. ואולם, המבקשים, כך נטען, ביזו את החלטות בתי המשפט ולא פינו את המקרקעין במועד שנקבע. לכן, המשיבות טוענות כי בנסיבות אלו, ובהינתן שפינוי המקרקעין נדרש על מנת שהציבור הרחב יוכל ליהנות מהם כחלק מהגן הלאומי "סובב חומות", מאזן הנוחות אינה נוטה עוד לטובת המבקשים.

10.

בתגובתם לתשובת המשיבות, המבקשים טוענים כי סעיף 8(ג) לפקודה הוא סעיף כללי באופיו, בעוד שהמקרה דנן הוא מקרה הומניטארי בעיקרו, והצורך במתן הסעד הזמני נובע מכך שפיצויי ההפקעה שעתידים להתקבל ישמשו לצורך תחליף מגורים עבור המבקשים, אשר עתידים להיזרק לרחוב ככל שיפונו. המבקשים מוסיפים כי על אף שהמדינה הפקיעה את הקרקע כבר בשנת 1988, היא שקטה על שמריה במשך עשרות שנים, מבלי לידע את המנוח אשר התגורר במקרקעין על ההפקעה, ובכך יש כדי ללמד כי אין כל צורך דחוף במסירת החזקה במקרקעין.

למען שלמות התמונה יצוין כי ביום 18.3.2022 הגישו המבקשים בקשה לעיכוב ביצוע החלטתו של בית המשפט קמא, ובהחלטתי מיום 22.3.2022 הורתי על מתן צו ארעי לפיו ימנעו המשיבות מפינוי המקרקעין עד למתן החלטה אחרת.

דיון והכרעה

11.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובתגובות שהוגשו, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות, וזאת בכפוף לדחייה קצרה נוספת, מטעמים הומניטריים, של הליכי פינוי המבקשת ובני משפחתה מהמקרקעין.

12.

הלכה היא כי לערכאה הדיונית שיקול דעת רחב בכל הנוגע למתן סעדים זמניים, לאור יכולתה להתרשם באופן ישיר מהצדדים. משכך התערבות ערכאת הערעור בשיקול הדעת הנתון לערכאה הדיונית בעניין זה שמורה למקרים חריגים בלבד (רע"א 2916/18 בנק הפועלים נ' חנאי , פסקה 9 (25.6.2018); רע"א 4152/21 חלפון נ' קבוצת מזרחי ובניו השקעות בע"מ , פסקה 10 (1.7.2021)). לא מצאתי כי המקרה שלפניי נופל לגדר החריג.

13.

תקנה 94 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקסד"א ) קובעת כי " מטרת הסעד הזמני היא להבטיח זכות לכאורה במהלך ההליך המשפטי ואת קיומו התקין והיעיל של ההליך או את ביצועו הראוי של פסק הדין ". בהמשך לכך, תקנה 95(ב) לתקסד"א קובעת, בין היתר, כי בית המשפט רשאי ליתן סעד זמני רק אם שוכנע בנחיצותו לצורך הגשמת המטרה הנזכרת. במקרה דנן, בעוד שהסעד הזמני לו עותרים המבקשים הוא עיכוב של הליכי הפינוי מהמקרקעין, הסעד היחיד אשר התבקש על ידם במסגרת תביעת הפיצויים הוא סעד כספי, בדמות תשלום דמי פיצוי על הפקעת זכויותיהם הנטענות במקרקעין. בנסיבות אלו, אין בסעד הזמני כדי לשרת את הסעד הסופי שהתבקש בתביעת הפיצויים, ולפיכך הוא אינו נועד להבטיח את " קיומו התקין והיעיל של ההליך או את ביצועו הראוי של פסק הדין ". במצב דברים זה, הרי שהסעד הזמני אינו נחוץ לצורך הגשמת המטרה הקבועה בתקנה 94 לתקסד"א, ומשכך, ובהתאם להוראות תקנה 95(ב) לתקסד"א, בדין דחה בית המשפט קמא את הבקשה לעיכוב הליכי הפינוי.

14.

ויודגש, ההליך המתקיים בבית המשפט המחוזי איננו הליך פינוי, במסגרתו עומדת לבית המשפט סמכות להתנות את צו הפינוי בתנאים שימצא לנכון, אלא תביעה כספית לפיצויי הפקעה, אשר נבחנת במקרה דנן לאחר שכבר הוכרעה תביעת הפינוי, ואף נקבעו במסגרתה התנאים לפינוי (בדמות מועד פינוי נדחה). במסגרת תביעה לפיצויים, לכל היותר יכול היה בית המשפט קמא לבחון אפשרות לפסוק למערערים כסעד זמני תשלום חלקי על חשבון דמי הפיצוי, ככל שהיה מגיע למסקנה כי מתקיימות נסיבות חריגות המצדיקות זאת (ראו: רע"א 6138/08 ח.ג תדלוק בע"מ נ' סונול ישראל בע"מ , פסקה 1 (18.8.2008); רע"א 4424/13 צור נ' אורי , פסקה 3 (26.6.2013); בש"א (מחוזי ירושלים) 8305/01 דורון נ' המועצה המקומית מבשרת ציון (16.2.2003); ת"א (מרכז) 48469-08-11 דהן נ' גרין ביופיולס הולדינג בע"מ , פסקאות 7-5 (28.9.2011); יששכר רוזן-צבי הרפורמה בסדר הדין האזרחי: מורה נבוכים 433-432 (2021). לגישה שונה לפיה מתן סעד כספי זמני אפשרי רק במקרים בהם הדבר מוסדר בדין, ראו: רע"א 7373/16 פלוני נ' קופת חולים מאוחדת , פסקה 11 (7.11.2016)). ואולם, לא זו הבקשה שהונחה לפני בית המשפט קמא, וממילא לא זו הבקשה לגביה נסובה בקשת רשות הערעור שלפניי. מטבע הדברים, אינני מביע כל עמדה ביחס לבקשה כזו, ובית המשפט קמא יתייחס אליה, ככל שתוגש, לפי מיטב הבנתו.

15.

יחד עם זאת, בהינתן התוצאה הקשה הצפויה מפינוי המבקשת ובני משפחתה מהמקרקעין המשמשים בשנים האחרונות כבית מגוריהם, מצאתי לנכון לאפשר להם שהות נוספת לצורך התארגנותם לפינוי, וזאת עד ליום 31.12.2022.

16.

סוף דבר : בקשת רשות הערעור נדחית איפוא, והצו הארעי שניתן בהחלטתי מיום 22.3.2022 יעמוד בתוקפו עד ליום 31.12.2022, ולאחר מכן יבוטל ללא צורך בהחלטה נוספת. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.