רע"א 5687/97 ארתור גולדו נ. מתן פרפרה

1.אין מקום להתערב בהחלטותיו של בית משפט קמא המהוות נשוא בקשה זו. האחת, להרשות הגשת תצהירו של ד"ר גתות ומסירת עדות על ידו. השניה, סירוב למחוק את סעיף 4 לתצהירו. השלישית, סירוב לדחות עדותו עד למתן החלטה בבקשת רשות ערעור זו.

2.ד"ר גתות טיפל בתובע הנפגע מאז 1991 ובסעיף 4 לתצהירו הקצר (בן 4 סעיפים) נאמר כי:

"בהתאם למצבו אני הצעתי להוריו גם לאחר השחרור מהקנולה להמשיך לעמוד על מצבו בעזרת אוקסימטר, ולטפל בפתח שנשאר... ובמקרים חריפים על ידי מתן חמצן. גם הוריתי להורים שלא ירחיקו את מתן [הנפגע] למספר שעות מביתו בלא אמצעים זמינים של אדים... וחמצן".

3.המבקשים רואים באמור בסעיף 4 לתצהיר ובהעדת הרופא מטעם התביעה, נסיון ל"הגניב" חוות דעת רפואית "מטעם" כאשר בית המשפט מינה כחוק מומחים בתחום אף אוזן וגרון ובתחום השיקומי.

4.אין - בעיקרון - מניעה לאפשר הוכחת הטיפול הרפואי שניתן בעבר לנפגע תאונת דרכים. עדות רפואית לגבי טיפול בעבר, כשירה להתקבל כראיה עובדתית בכל הקשור לאותו טיפול. (ראו: אליעזר ריבלין, תאונת הדרכים, סדרי דין וחישוב פיצויים (הוצאת נבו, תשנ"ג1993-) בעמ' 194 ואילך וכן ע"א 185/88 אבו-ג'עפר נ' אבו ג'עפר ואח' , פ"ד מה(3) 117, 121; רע"א 504/90 בר זאב ואח' נ' ג'ומעה , פ"ד מד(2) 200, 205; ת.א. (חיפה) 160/92 יפרח נ' נתיבי אוויר לישראל , תק-מחוזי כרך 96(1) תשנ"ו-תשנ"ז עמ' 449).

5.עם זאת, אין להתעלם מהבעיתיות הכרוכה בהבאת עדות רפואית על טיפולים בעבר, המותרת כשלעצמה. קשה, ולעיתים בלתי אפשרי הוא, להפריד בעדות כזו בין החלק העובדתי בדבר הטיפולים שניתנו בפועל, לבין החלק המהווה חוות דעת, שהרי כל טיפול רפואי מושתת על דיאגנוזה שקובע הרופא, ודיאגנוזה מבטאת את דעתו של הרופא על המחלה, התפתחותה, דרך הטיפול בה וההחלמה ממנה. לפיכך, יש להימנע ככל שניתן מלפתוח פתח דרכו יבואו ויכנסו "חוות דעת" באיצטלא של "טיפולים" ויחזור עידן חוות הדעת המנוגדות "מטעם" שעמלנו כה קשה להשתחרר ממנו.

על בית המשפט לעמוד על המשמר, לבל יגלשו הדברים אל מעבר למותר. בסופה של דרך, על בית המשפט לפסוק על תשתית הנתונים הראייתיים הקבילים, הקביעות הרפואיות, והפרוגנוזה של המומחים הרפואיים שמינה.

6.כך בענייננו. ראוי היה (ואולי נעשה הדבר) שהחומר המתייחס לטיפול הרפואי בעבר, יועבר למומחים שיוכלו להתייחס אליו ולחוות דעתם עליו. אין זה תחליף להבאת החומר כראיה במשפט.

7.לאור האמור לעיל, אין מקום למחוק את סעיף 4 לתצהיר או למנוע חקירה, שכבר נעשתה. מיון בין המותר והאסור, אם לא נעשה במהלך העדות, ייעשה בודאי בפסק-הדין, ואם יסתמך בית המשפט על חומר ראיה שאינו קביל או יתן לו את המשקל הבלתי ראוי, יוכלו המבקשים לערער על כך בערעור - אם יוגש - על פסק הדין הסופי שיינתן.

8.אשר על כן, הבקשה נדחית ללא הזמנת התשובה וללא צו להוצאות.