רע"א 570/03 מרדכי ששון נ. זוהר ששון

בחודש מרץ 1990, לאחר הכרות בין המבקש והמשיבה בישראל, נישאו השניים בהולנד בנישואים אזרחיים, שם ערכו הסכם בשפה ההולנדית ובשפה האנגלית, שכותרתו "תנאים קדם נישואין", במסגרתו נכללה תנית ברירת דין, לפיה יחול החוק ההולנדי לעניין "רכוש בנישואין" (להלן: ההסכם). בחודש נובמבר 1990 נישאו בישראל כדת משה וישראל.

יחסי בני-הזוג נתערערו עד שבשנת 1995 הגיש המבקש לבית-הדין הרבני האזורי בבאר-שבע תביעת גירושין כנגד המשיבה.

המשיבה הגישה לבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע תביעה כנגד המבקש למתן סעדים לשמירת זכויותיה ברכושם של בני-הזוג מכוח סעיף 11 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973. בית-המשפט המחוזי (סגן הנשיא ידין טימור) קיבל את תביעתה בקובעו, כי תרגום ההסכם מהשפה ההולנדית לא אושר כדין וכי אין ראייה שהנוסח באנגלית הינו תרגום נכון לנוסח ההולנדי (להלן: פסק-הדין הראשון).

במקביל לתביעת המשיבה, הגיש המשיב לבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע תובענה למתן פסק-דין הצהרתי, לפיו מוקנות לו הזכויות הבלעדיות בבית ברחוב הברוש 24 באילת. בית-המשפט המחוזי (השופט אליעזר ריבלין) דחה את התובענה בקובעו, כי אין להורות על מימוש הסדר איזון משאבים בין בני-זוג, כל עוד טרם פקעו הנישואין, או נפטר מי מבני-הזוג (להלן: פסק-הדין השני).

המשיב ערער על שני פסקי-הדין לבית-משפט זה.

בערעור על פסק-הדין הראשון, קבע בית-המשפט העליון (הנשיא אהרן ברק והשופטים יעקב טירקל ועבד אלרחמאן זועבי), כי הדיון יוחזר לבית-המשפט המחוזי על-מנת שיחליט אם לקבל את ההסכם כראיה לאור הראיות הנוספות שהוגשו.

בערעור על פסק-הדין השני, קבע בית-המשפט העליון (הנשיא אהרן ברק והשופטים יעקב טירקל ומרים נאור), כי מאחר והשתנו הנסיבות והצדדים התגרשו, הדיון יוחזר לבית-המשפט המחוזי על-מנת שידון בתיק מחדש בעקבות הנסיבות החדשות.

בבית-המשפט המחוזי הגיעו הצדדים להסכמה דיונית, אשר קיבלה תוקף של החלטת-ביניים, לפיה בשלב ראשון יכריע בית-המשפט בשאלת הדין החל על יחסי הממון בין הצדדים.

בית-המשפט המחוזי (סגן הנשיא ידין טימור) קבע, בהסתמך על הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסקי-הדין המחוזיים לעיל, כי יש להחיל על ההסכם את הדין הישראלי, הוא מקום מושבם של הצדדים, אף שההסכם נערך בהולנד. בית-המשפט המחוזי הסביר, כי הואיל ובעלי-הדין שבו מהולנד לארץ לאחר נישואיהם האזרחיים וקיימו כאן טקס נישואין כדת משה וישראל, וכן עיקר תקופת נישואיהם התגוררו בארץ, הרי שיש לקבוע כי מקום מושבם בשעת עריכת הנישואין היה בישראל וכאן היה מרכז חייהם.

כנגד החלטה זו של בית-המשפט המחוזי מופנית הבקשה שבפני, ובגדרה עיקר טענתו של המבקש הוא, כי בית-המשפט המחוזי התעלם מרצונם המפורש של הצדדים, אשר קיבל ביטוי בהסכם הממון גופו, הקובע, כי ביחסים המשפטיים בין הצדדים, החוק ההולנדי הנוגע לרכוש בני-הזוג במהלך נישואיהם, הוא המחייב. משבחרו הצדדים, כי הדין שיחול עליהם הוא הדין ההולנדי, אל לו לבית-המשפט להתערב ולשנות תנאי הסכמה זה. מנגד, טוענת המשיבה, כי להסכם הממון אין כל תוקף מחייב בישראל, שכן לא אושר על-ידי בית-המשפט המוסמך.

אף שהשאלה המועלית בבקשה שבפני נכבדה היא, הגעתי לכלל דעה, כי בשלב זה, שבו טרם הסתיים הדיון בתביעה העיקרית, אין מקום למתן רשות ערעור. המדיניות השיפוטית הראויה מחייבת שלא להתערב בהחלטת הביניים של בית-המשפט המחוזי בשאלת תחולת הדין. במידת הצורך, יוכל כל אחד מן הצדדים להעלות טענותיו אף לגבי שאלה זו בשלב הערעור על פסק-הדין, אשר יכריע בשאלה העיקרית של חלוקת הרכוש בין בני הזוג, כשכל טענותיו שמורות לו.

הבקשה נדחית איפוא.

בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.