רע"א 5703/06הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ. רפעאת אבו חמדה

1.

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופטת ש'

שטמר), לפיה חויבה הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ (להלן: המבקשת) לשלם למשיב 1 (להלן: המשיב ) סכום של 100,000 ש"ח.

2.

המשיב, יליד 1980, נפגע ביום 8.11.97, בשעות הלילה, מפגיעת משאית בה נהג המשיב הפורמלי. את הנזקים שנגרמו לו בשל התאונה תבע המשיב מן המשיב הפורמלי, כמי שנהג במשאית, ומן המבקשת, כמבטחת השימוש במשאית.

במהלך ניהול התיק בפני בית המשפט המחוזי, חלקה המבקשת על נסיבות אירוע התאונה וטענה, בין השאר, כי המשיב נפגע בתאונת עבודה. לפיכך הורה בית המשפט המחוזי על פיצול הדיון, באופן שתחילה תוכרע שאלת החבות. לאחר שמיעת ראיות, קבע בית המשפט המחוזי, במסגרת החלטת ביניים, כי המשיב נפגע בתאונת דרכים כמשמעותה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975, שהיתה גם "תאונת עבודה" כהגדרתה בסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995. נפסק כי המשיב ו המשיב הפורמלי, מעבידו, עשו יד אחת על מנת להעלים מבית המשפט עובדה זו, וכי לקביעה כי התאונה היא גם תאונת עבודה "יש חשיבות לצורך ניכוי תגמולי המל"ל, ולו הרעיוניים, להם זכאי התובע, אם התאונה היא תאונת עבודה".

3.

לאור קביעות אלה, הגיש המשיב למל"ל "הודעה על פגיעה בעבודה", אליה צירף את החלטתו האמורה של בית המשפט המחוזי. עם זאת, ציין המשיב בהודעתו כי על פי גרסתו וכן על פי גרסת המשיב הפורמלי, לא התקיימו ביניהם יחסי עובד ומעביד בעת אירוע התאונה, וזאת על אף קביעותיו של בית המשפט המחוזי. המל"ל החליט לדחות את תביעתו של המשיב לדמי פגיעה ולהכרה בתאונה כתאונת עבודה, מן הטעם שהמשיב אינו מבוטח כעובד שכיר במל"ל ומשום שלא הוכחו יחסי עובד ומעביד בינו לבין המשיב הפורמלי. חרף החלטת המל"ל, טענה המבקשת כי יש מקום לנכות את תגמולי המל"ל הרעיוניים מסך כל הנזקים שנגרמו למשיב בתאונה.

4.

בפסק הדין הסופי שניתן בתביעת המשיב, קבע בית המשפט המחוזי כי אין מקום לניכוי תגמולי מל"ל רעיוניים, העמיד את נכותו המשוקללת של המשיב על 75% ווחייב את המבקשת לשלם למשיב את מלוא נזקיו בסכום של כ- 900,000 ש"ח. המבקשת ערערה על פסק הדין לבית משפט זה, ובמקביל הגישה לבית המשפט המחוזי בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין. בית המשפט נעתר באופן חלקי לבקשתה, והורה למבקשת לשלם למשיב סכום של 300,000 ש"ח מתוך הסכום שנפסק לזכותו. בקשה לעיכוב ביצוע מלוא התשלום נדחתה על ידי בית משפט זה, והמבקשת שילמה למשיב ביום 19.11.02 את הסכום האמור.

5.

במסגרת הדיון בערעור הורה בית משפט זה לצרף את המל"ל כמשיב נוסף. בפסק דינו (מפי השופטת א' חיות, בהסכמת הנשיא (בדימ') א' ברק והמשנה לנשיא (בדימ') מ' חשין), דחה בית המשפט את טענות המבקשת לעניין ניכוי תגמולי מל"ל רעיוניים. עם זאת הורה בית המשפט למל"ל – בנסיבות המיוחדות והחריגות שנוצרו – לבחון מחדש את התביעה שהגיש המשיב להכרה בתאונה כתאונת עבודה, "זאת על מנת שההחלטה בעניין זה (על כל ההשלכות הנובעות ממנה לעניין תשלום גמלה למשיב וניכוי תשלומים אלה מן הפיצוי שזכאי לו המשיב מידי המערערת), תתקבל על ידי המל"ל באופן התואם אמות מידה ציבוריות". כן הורה בית המשפט כי "עד תום הבירור הנוסף כאמור, ועד שתינתן בעקבותיו החלטה חדשה על ידי המל"ל, 'יוקפא' תשלומו של סכום ההפרש שבין הפיצוי שנפסק ובין סך התגמולים אשר קיים סיכוי שהמשיב יקבל מידי המל"ל אם תוכר תביעתו". לצורך קביעת הסכום שיוקפא – כך קבע בית המשפט – ישובו הצדדים ויפנו לבית המשפט המחוזי בבקשה מתאימה.

6.

בהתאם לאמור פנתה המבקשת לבית המשפט המחוזי בבקשה לעכב את מלוא הסכום שטרם שולם עד תום הבירור במל"ל. בית המשפט קמא ציין בהחלטתו כי בשלב זה ניתן להעריך "באופן די קרוב לניחוש, מה יהיו התוצאות של ההתדיינות עם המל"ל", והורה בהחלטתו כי המבקשת תשלם למשיב סכום נוסף של 100,000 ש"ח, וכי יתרת הסכום שנפסק "תוקפא" עד תום הבירור במל"ל. מכאן בקשת רשות הערעור שלפנינו.

7.

המבקשת טוענת כי שומה היה על בית המשפט קמא להניח כי תביעת המשיב למל"ל תוכר, ולהעריך, בהתאם לכך, את התגמולים שישולמו לו. לשיטתה של המבקשת, סכום הגמלאות שצפוי המשיב לקבל מן המל"ל אם תתקבל תביעתו, עומד על פי שניים מסכום הפיצויים שנפסק לו על ידי בית משפט קמא. לפיכך, כך היא טוענת, היה על בית המשפט קמא להורות על הקפאת מלוא הסכום שטרם שולם למשיב, וזאת עד תום הבירור במל"ל. עוד טוענת המבקשת כי מאזן הנוחות מחייב את הקפאת מלוא הסכום, שכן, נוכח מצבו הכלכלי הקשה של המשיב, לא תהיה לה כל אפשרות לגבות ממנו את הכספים חזרה אם תתקבל תביעתו במל"ל.

8.

המשיב מצידו סבור כי אין מקום להתערב בהחלטת בית המשפט קמא. הוא טוען כי הסיכוי שתביעתו תתקבל על ידי המל"ל קטן נוכח קביעתו של בית משפט זה כי אין מקום ליחס לו חוסר תום לב במגעיו עם המל"ל. גם אם תביעתו תתקבל, כך נטען, אין זה סביר כי הוא יקבל מן המל"ל גמלאות בסכום המוערך על ידי האקטואר. זאת, בין השאר, משום שגמלאות המל"ל הוקטנו מאז עריכת חוות הדעת וכן משום שאין זה ברור כי המל"ל יקבע לו נכות נפשית, נוכח העובדה שההחמרה במצבו, אותה צפה הפסיכיאטר, טרם התרחשה. לבסוף סבור המשיב כי מאזן הנוחות מטה את הכף דווקא לעבר תשלום הסכום הנדון לטובתו, זאת בהתחשב בזמן הרב שעבר מאז קרות התאונה (תשע שנים) בגילו הצעיר ובמטרת הפיצוי – העלאתו על דרך השיקום ותיקון נזקיו.

9.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות. משבחר בית משפט זה, במסגרת פסק דינו, להעביר את ההכרעה בדבר גובה הסכום שיוקפא לבית המשפט המחוזי – אין מקום להתערב בשיקול דעתו של האחרון בעניין זה. בית המשפט קמא הורה להקפיא כ-90% מן הסכום המגיע היום למשיב. סכום זה, זאת יש לשער, מביא בחשבון את האפשרות שהמשיב לא יקבל מן המל"ל את מלוא הסכום המפורט בחוות דעתו של האקטואר משנת 2002, ומכל מקום, למבקשת תעמוד, במידת הצורך, האפשרות לגבות את הסכום הנדון מן המענק הגדול שיקבל המשיב מן המל"ל, אם תוכר תביעתו בגין גמלאות העבר.

לאור האמור דין הבקשה להידחות. המבקשת תשא בהוצאות המשיב בסך 10,000 ש"ח.