רע"א 5711/17 מארי ים ליהיא דאברו נ. יניב יחזקאל

1.

בקשה למתן רשות ערעור על החלטותיו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו ב ע"א 16088-06-17

לדחות את בקשותיה של המבקשת לעיכוב ביצועו של פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו מיום 9.5.2017 בתא"ח 31661-11-16 (השופטת ל' ביבי ), עד להכרעה בערעור שהגישה על פסק דין זה.

2.

ביום 15.1.2016 התקשרה המבקשת בהסכם עם המשיב להשכרת דירת מגורים ברמת גן (להלן: הנכס ) בשכירות בלתי מוגנת ל-24 חודשים, החל מיום 15.2.2016 ועד ליום 14.2.2018, עם אפשרות להארכת ההסכם ב-36 חודשים נוספים. כבטוחה לקיום התחייבויותיה לפי הסכם השכירות מסרה המבקשת למשיב שיק ביטחון של בנק הדואר. בעת שחתמה המבקשת על ההסכם ונכנסה לדירה, היה הבנין מצוי בעבודות שיפוץ במסגרת תמ"א 38, ולכן סוכם בין הצדדים כי כל עוד נמשכות העבודות תשלם המבקשת דמי שכירות מוקטנים, ולאחר מכן יעלה הסכום בהדרגה. למרות זאת, כחודש לאחר כניסתה של המבקשת לנכס, פנתה היא למשיב וביקשה להפחית מדמי השכירות סכום נוסף בשל שיפוץ המדרגות המובילות לדירה, והמשיב נעתר לבקשתה. משהסתבר למשיב כי שיפוץ המדרגות הסתיים והמבקשת לא יידעה אותו על כך, פנה אליה בבקשה שתשלים את שכר הדירה המגיע לו ממנה. משלא הגיבה המבקשת לפניותיו, הפקיד המשיב את שיק הביטחון שמסרה לו, וזה חזר ללא כיסוי. בשלב זה גילה המשיב, לטענתו, כי המבקשת מצויה בהליכי פשיטת רגל וכי ניתן בעניינה צו לכינוס נכסים. המשיב פנה שוב למבקשת בניסיון להביא לסיום המחלוקת, אך משלא צלח, הגיש נגדה תביעה ביום 14.11.2016 בבית משפט השלום לביטול הסכם השכירות ביניהם ולפינוי המושכר.

3.

ביום 9.5.2017 קיבל בית משפט השלום את תביעת המשיב והורה למבקשת לפנות את הנכס ולהשיבו לידי המשיב כשהוא פנוי מכל אדם וחפץ עד ליום 11.6.2017. חרף עמדתה של המבקשת, בית המשפט קבע כממצא עובדתי כי היא לא גילתה למשיב על הליכי פשיטת הרגל שלה בטרם חתמו השניים על הסכם השכירות, ומצא כי היה בכך משום הטעיה מצד המבקשת כמובנה בסעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973. בית המשפט ייחס חומרה יתרה לאי-גילוי מידע זה היות שהצו לכינוס נכסיה של המבקשת קבע כי חשבונה המוגבל לא יוכל לשמש בטוחה לחיוב כלשהו. לאור האמור, קבע בית המשפט כי בדין הודיע המשיב למבקשת על בטלות ההסכם ביניהם.

4.

על פסק דין זה הגישה המבקשת ערעור לבית המשפט המחוזי, במסגרתו גם ביקשה לעכב את ביצועו של פסק דינו של בית משפט השלום עד להכרעה בערעור. ב יום 7.6.2017 דחה בית המשפט המחוזי (השופטת ע' רביד ) את הבקשה , בקבעו כי זו הייתה לקונית ולא סיפקה פירוט באשר לנזק שהמבקשת סבורה שייגרם לה אם תידרש להתפנות מהנכס. עוד ציין בית המשפט, מבלי לקבוע מסמרות באשר לסיכויי הערעור, כי עיקרו של הערעור בהשגתה של המבקשת על ממצא עובדתי של הערכאה הדיונית, שבו ערכאת הערעור אינה נוטה ככלל להתערב. עוד ציין בית המשפט כי הבקשה הוגשה כחודש לאחר שניתן פסק דינו של בית משפט השלום, ובסמוך למועד הפינוי, ללא הסבר מתאים, ובאופן היוצר רושם כי המבקשת מנסה לעכב את פינויה מהנכס באמצעות ההליכים המשפטיים. חרף דברים אלה, ניתנה למבקשת שהות עד ליום 11.7.2017 לצורך פינוי הדירה, בכפוף להפקדת 5,000 ש"ח בקופת בית המשפט.

ביום 8.6.2017 פנתה המבקשת לבית המשפט בבקשה לבטל את התנאי של הפקדת הסכום האמור בטענה כי יכולותיה הכלכליות אינן מאפשרות זאת. ביום 11.6.2017 נעתר בית המשפט לבקשה והעמיד את סכום ההפקדה הנדרש על סך של 3,200 ש"ח, קרי: שכר הדירה החודשי שהוסכם בין הצדדים, אותו ממילא על המבקשת לשלם בגין הישארותה חודש נוסף במושכר. המבקשת הפקידה סכום זה כנגד שכר הדירה עבור חודש יוני 2017, והסכום הועבר לידי המשיב.

ביום 10.7.2017 הגישה המבקשת בקשה לדחייה נוספת של פינויה מהנכס, בשל מצבה הבריאותי הרעוע לטענתה. באותו היום דחה בית המשפט את הבקשה וציין כי אינה מגלה שינוי נסיבות כלשהו המצדיק עיון מחדש בהחלטת בית המשפט מיום 7.6.2017. למחרת, ביום 11.7.2017, הגישה המבקשת בקשה נוספת לעיכוב הפינוי עד להחלטה בערעור, ונדחתה באותו היום. בית המשפט (השופט י' אטדגי ) ציין כי "כבר נעשתה התחשבות מירבית במבקשת, שלא השכילה כנראה לנצל את השהות שניתנה לה", והזכיר כי מנגד עומדת זכותו של המשיב שהשכיר את הדירה בשכירות חופשית וכבר נערך ככל הנראה לפינוי הנכס. בקשה נוספת שהגישה המבקשת מיד לאחר מכן נדחתה גם היא.

5.

יצוין כי ביום 11.7.2017, בית המשפט שדן בתיק פשיטת הרגל של המבקשת, התיר לה לנהל את הליך הערעור האמור. הליך זה תלוי ועומד בבית המשפט המחוזי.

6.

סירובו של בית משפט קמא לעכב את פינויה של המבקשת מהנכס לתקופה נוספת הוביל לבקשה שלפני ליתן לה רשות ערעור. המבקשת טוענת כי אם תפונה מהנכס, לא תהיה כל משמעות לערעור שהגישה, וציינה כי הנכס משמש כמקום מגוריה וכקליניקה לעסק שלה.

אדגיש כי הבקשה למתן רשות ערעור על החלטות בית המשפט המחוזי שלא לעכב את פינויה של המבקשת מהנכס עד להכרעה בערעור, הוגשה כבקשה לעיכוב ביצוע לצד בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתא"ח 31661-11-16. ענין זה יסודו בטעות, שכן כאמור טרם ניתן פסק דין בערעורה של המבקשת על פסק דינו זה של בית משפט השלום, ואין בסמכותי לדון בו בשלב זה.

7.

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה, הגעתי למסקנה כי דינה להידחות, וזאת בלא צורך בתשובת המשיב. בית המשפט המחוזי נדרש למבחנים הידועים והמוכרים לבחינתה של בקשה לעיכוב ביצוע - סיכויי הערעור ומאזן הנוחות, וקבע כי אלה מובילים בנסיבות המקרה לדחייתה של הבקשה, כמתואר לעיל. מעבר למתחם ההתערבות המצומצם בהחלטות מסוג זה, לא מצאתי כי נפלה טעות בהחלטתו של בית המשפט.

8.

אשר על כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית. לפנים משורת הדין יעוכב פינויה של המבקשת עד לסוף חודש יולי 2017, וזאת בכפוף להפקדת סך של 2065 ש"ח, שהוא החלק היחסי משכר הדירה החודשי שהוסכם בין הצדדים (3200 ש"ח, כאמור) לתקופה שבין הימים 11.7.2017–31.7.2017, בקופת בית המשפט בתוך 3 ימים. באפשרות המשיב לקבל סכום זה לידיו.

טוב תעשה המבקשת אם תנצל שהות זו למציאת דיור חלופי. משלא נתבקשה תשובת המשיב לא אעשה צו להוצאות.