רע"א 5720/04 דיפ פרוסט פוד הפצה בע"מ נ. בנק לאומי לישראל בע"מ

1.זו בקשת רשות ערעור ובקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כב' סגנית הנשיא שטרנברג-אליעז וכב' השופטים ע. בנימיני וע. פוגלמן) בו נתקבל ערעורם של המשיבים על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב (כב' השופט מ. יפרח) כנגד המבקשת.

2.בין המבקשת למשיבה 2 (להלן – "המשיבה") התקיימה מערכת יחסים עיסקית מסועפת. במסגרת מערכת זו, ולבקשתה של המבקשת, הוציא בנק לאומי ערבות בנקאית אוטונומית לטובת המשיבה. תוקף הערבות היה עד ליום 31.12.94. ב-1.1.95 הוארך תוקף הערבות לשנה נוספת על פי הסכם בין הצדדים. משסרב הבנק לבקשת המבקשת להאריך את הערבות בשנה נוספת, דרשה ממנו המשיבה, ביום 31.12.95, לממש את הערבות הבנקאית. דרישה זו התבססה על ההסכם בינה לבין המבקשת בו נקבע כי הערבות תמומש במידה שלא תחודש על ידי המבקשת מדי שנה עד לתום החוזה. הדרישה למימוש הערבות, לגופה, היתה דרישה כדין. בטרם חלפה תקופת שבעת הימים שעמדה לרשות הבנק לצורך פרעון הערבות, ביקשה המשיבה להקפיא את מימוש הערבות עד ליום 10.1.96. לאחר מכן בקשה שמונה פעמים להאריך את משך ההקפאה של הערבות. ביום 3.11.96 העמידה המשיבה דרישה כלפי הבנק לממש את הערבות. אז פנתה המבקשת לבית משפט השלום בבקשה כי יוצא צו מניעה זמני כנגד פירעון הערבות. בית המשפט נענה לבקשה בציינו כי דין הקפאת הערבות על ידי המשיבה לאורך זמן כדין ביטול דרישת מימוש הערבות על ידי המשיבה. לפיכך, כך נפסק, דרישתה של המשיבה למימוש הערבות בנובמבר 1996 נעשתה לאחר מועד פקיעתה ולפיכך דינה להידחות. בקשת רשות ערעור על החלטה זו נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי מהטעם שעיכוב פירעון הערבות לא יגרום בכל מקרה נזק למשיבה, משהכסף נמצא בידיו של הבנק.

בפסיקתו לגוף הענין, קבע בית משפט השלום כי בפנייתה אל הבנק, הביאה המשיבה להקפאת מימוש הערבות גופה, ופנייתה זו אינה מצטמצמת להקפאת העברתם של הכספים לידיה בלבד. כך למד מלשון הפנייה אל הבנק ומהעובדה כי הבנק מעולם לא חייב את חשבונה של המבקשת בסכום הערבות. לאור זאת קבע כי המשיבה לא היתה רשאית להורות על הקפאת דרישת מימוש הערבות ולאחר מכן לחזור ולהפשירה. שאם לא כן, כך נקבע, מוטב הערבות האוטונומית יוכל לעולם להאריך את תוקף הערבות הבנקאית על אפו וחמתו של הנערב, וזאת ללא הגבלת מועד, תוך הפיכת הנערב שבוי בידי המוטב. לפיכך נפסק כי הערבות במקרה זה שוב אינה בת-תוקף, ולא ניתן לממשה.

3.בית המשפט המחוזי קיבל את ערעור המשיבה על פסק דין בית משפט השלום. הוא לא חלק על העיקרון שהינחה את הערכאה הדיונית לפיו הקפאת מימוש ערבות אוטונומית על ידי מוטב הערבות עשוי לחתור תחת תוקפה של הערבות האוטונומית המוגבלת, על פי טיבה, בזמן. עם זאת, הוא השתית את פסק דינו החולק על ההיבט העובדתי, כנובע מחומר הראיות, ובעיקר כעולה מהמסמכים שהוגשו. מהמסמכים הוא למד כי, ראשית, הוראות ההקפאה נעשו בעצה אחת ובהסכמת מנהלי המבקשת ואף כוונו במידה רבה לטובתה, כדי לאפשר לה פתרון הבעיה שנוצרה ולאפשר לה לפתור את קשייה הכספיים בטרם תחולט הערבות. שנית, הוא הסיק מהראיות שהוגשו כי הבנק גם הוא התייחס לערבות כאל ערבות בת תוקף שהוקפאה לזמן, והמבקשת לא חלקה ולא התנגדה לכך. לפיכך נפסק כי המבקשת הסכימה ואף חפצה בהקפאת מימושה של הערבות, והדבר נעשה לטובתה ובהסכמתה ולפיכך מנועה היא כיום מלכפור בתקפותה של הערבות שהוקפאה. עוד נקבע כי בנסיבות הענין יש להבין את הודעות ההקפאה של המשיבה כמכוונות אך לעכב את עצם העברת כספי הערבות לידי המשיבה בלא לפגוע ולעכב את עצם מימושה של הערבות, וכל זאת, כדי לאפשר בתקופת ההקפאה את שיקומה של המבקשת. העובדה שהבנק טרם חייב את חשבונה של המבקשת אינו מעלה ואינו מוריד לענין זה. עיכוב העברת הכספים כאמור נעשה בהסכמת הצדדים לערבות הבנקאית ובהסכמת הנערב נותן הערבות. לפיכך, הערעור התקבל ותביעת המבקשת נדחתה.

4.על פסק דין זה מבקשת העותרת רשות ערעור בפני בית משפט זה. בבקשתה, היא טוענת כי ההכרעות השיפוטיות הסותרות אשר ניתנו על ידי הערכאות הקודמות מעלות שאלה משפטית כללית בדבר זכותו של מוטב להקפיא את מימוש הערבות הבנקאית האוטונומית, שלא בהסכמת הנערב, ולחלטה לאחר מועד פקיעת הערבות. לטענתה, משלא הועברו בפועל הכספים לידי המוטב, ומשלא חזר הערב אל הנערב, אין לדבר כלל במימוש הערבות. פרשנות מרחיבה לצרכי מימוש הערבות גם אינה מתיישבת, על פי הטענה, עם עקרון ההתאמה המחייב קיום דווקני של תנאי הערבות האוטונומית כתנאי מוקדם למימושה. עוד נטען כי לא היתה תשתית ראייתית מספקת ממנה ניתן היה ללמוד על הסכמתה של המבקשת להודעות ההקפאה של המשיבה.

5.דין בקשת רשות הערעור להידחות, באשר אין היא מצדיקה דיון בערכאה שלישית. המחלוקת בין הצדדים אינה מעלה באופן אמיתי את השאלה מהי משמעותה המשפטית של הודעת הקפאה חד צדדית של ערבות אוטונומית הנמסרת על ידי מוטב ובאיזו מידה היא מחייבת את הנערב. הן בית משפט השלום והן בית המשפט המחוזי הניחו שהודעה חד צדדית כזו עשויה לפגוע בהמשך תוקפה של הערבות האוטונומית, אשר יש לקיים בדקדקנות את הוראותיה. אלא שבית המשפט המחוזי נמצא חלוק על בית משפט השלום ברובד העובדתי במובן זה שבעוד הערכאה הראשונה סברה כי מדובר בהקפאה חד-צדדית, ערכאת הערעור קבעה, על יסוד מסמכים שהונחו לפניה, כי הקפאת הערבות נעשתה בעצה אחת עם הנערבת, ובמובנים רבים כוונה להשיג את טובתה. כן נעשתה בידיעה ובהסכמה של הבנק הערב. קשה לחלוק על כך כי הקפאת מימוש ערבות אוטונומית לפרק זמן בהסכמת הצדדים לערבות מהווה הסכמה חוזית תקפה, והיא מחייבת על פי עקרונות דין החוזים החל על הערבות (השווה ע"א 3130/99 שובל הנדסה ובנין (1988) נ' י.ש.מ.פ., חברה קבלנית לבנין בע"מ). ערכאת הערעור אף הוסיפה וקבעה כי הערבות מומשה למעשה ואילו ההקפאה התייחסה לפעולת העברת הכספים מחשבון הלקוח הנערב לחשבון המוטב, וכל זאת כדי לאפשר לנערב להתאושש מבחינה כלכלית ולייתר בכך את מימוש חילוט הכספים נשוא הערבות. הניתוח העובדתי של חומר הראיות וקביעות בית המשפט המחוזי על פיו משמיטים קיומה של שאלה משפטית עקרונית הראויה לדיון בערכאה שלישית. לא נותרה לאור זאת שאלה משפטית עקרונית או סוגייה אחרת בעלת חשיבות כללית שראוי כי ערכאה זו, כערכאת דיון שלישית, תעסוק בה (רע"א 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פד"י לו(3) 123).

משכך, דין הבקשה לרשות ערעור להידחות, ועמה גם הבקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי.