רע"א 5728/96יורם גולן נ. מדינת ישראל

המשנה לנשיא ש' לוין:

1.המערער הורשע בעבירת רצח לפי סעיף 300(א)(4) לחוק העונשין, תשל"ז1977-, ובית המשפט המחוזי בתל אביב יפו השית עליו מאסר עולם. המערער משיג לפנינו על עצם הרשעתו, ולחלופין על הרשעתו בעבירה של רצח במקום הריגה. לחלופין הוא טען לפנינו שהיה מקום להשית עליו עונש מופחת.

2.מעשה שהיה כך היה: המערער (יליד 1970) ואמו קשרו קשר לשדוד את המנוח דוד אלימלך ז"ל (להלן-המנוח) שהיה חלפן כספים, בדירתו. הם צלצלו בדלת הדירה ואשת המנוח (האלמנה), שראתה בעינית הדלת שערות של אשה, פתחה את הדלת ואז פרץ לדירה המערער כשהוא רעול פנים, כשבידו סכין שלופה. האלמנה נרתעה לאחור, כשהיא קוראת לבעלה, והמערער פצע אותה בסכינו. לפי ממצאי בית המשפט המחוזי הגיע המנוח אל מאחורי המערער, תפסו במותניו והטיח אותו כלפי ה"ויטרינה" שבחדר המגורים. המערער בקש לברוח, אולם בהגיעו לדלת השיגו שוב המנוח והחל ביניהם מאבק, שבמהלכו הצליח המנוח להסיר את השקית מעל פניו של המערער. אותה שעה - כך קבע בית המשפט המחוזי - נמצאו המנוח והמערער פנים אל פנים והמערער דקר את המנוח שלש דקירות בחזה ואחת בבטן. שתי דקירות היו עמוקות ביותר; אחת מהן חדרה ללבו של המנוח כשהיא שוברת אחת מצלעותיו וגרמה למותו.

לאחר הדברים האלה ברח המערער לצרפת ובסופו של דבר הוסגר לישראל. עד להגשת כתב האישום הוא סרב למסור כל גירסה במשטרה. בישיבת ההקראה טען סניגורו כי המנוח תקף את המערער וסובב את המסיכה שעטה על פניו באופן שהמערער לא ראה דבר. בעת המאבק שבינו לבין המנוח, דקר המערער את המנוח מבלי שיכול היה לראות או לדעת היכן נדקר המנוח. במהלך המשפט הודה המערער בתכנון השוד, טען שהתכוון לשדוד את האלמנה ולא את המנוח, וטען גם כי הוא דקר את המנוח באופן אינסטנקטיבי לאחר שהמנוח חנק אותו מאחור והוא נחנק מחוסר חמצן, בלי שהיתה לו כוונה לעשות כן וללא כל שליטה על פעולותיו.

3.בית המשפט המחוזי דחה את גירסתו של המערער לגבי עלילות המעשה כבלתי מהימנה. הוא קבל כמהימנה את גירסת האלמנה כי המערער והמנוח עמדו בשעת המאבק ביניהם פנים אל פנים, וציין כי גירסת החניקה אפילו לא הועלתה לפני האלמנה בחקירתה. על יסוד עדויות בני משפחתו של המערער וראיות אחרות הוא קבע שהמערער ידע - עעת נמלט מן הדירה - שהמית את המנוח וסבר בטעות שהמית גם את האלמנה. על יסוד קביעותיו העובדתיות החליט בית המשפט המחוזי כי הוכח שהמערער ביצע עבירת רצח לפי סעיף 300(א)(4) הנ"ל.

לפנינו השיג הסניגור המלומד על קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי הן לענין אי קבלת גירסת מרשהו והן לענין קבלת גירסת האלמנה. לטענתו לא יכלה האלמנה לראות את הדקירות, וגירסת המערער מתיישבת עם דו"ח הפתולוג ת47/. עיינו בעדות האלמנה ולא מצאנו שבית משפט קמא שגה בקביעותיו העובדתיות. האלמנה אמנם לא ראתה את הדקירות אך היא העידה - ובית המשפט קבל - שבעת המאבק ביניהם עמדו המערער והמנוח פנים אל פנים והיא ראתה אותם בפרופיל. עיינו גם במוצג ת47/ ולא מצאנו בו אחיזה לטענה שהמערער לא יכול היה לדקור את המנוח כמתואר במוצג זה כשהוא מצוי פנים אל פנים מול המנוח. המדובר בשלשה פצעי דקירה - חתך ופצע חתך אחד ולפני הפתולוג לא הוצגה הגירסה שמא המנוח נדקר כשהוא לופת את המערער מאחור. בכל הנסיבות לא ראינו מקום להתערב בממצאיו העובדתיים של בית המשפט המחוזי.

4.על מנת להרשיע את המערער בביצוע עבירה על יסוד סעיף 300א(4) שומה היה על התביעה הכללית להוכיח שבשלב הדקירות צפה המערער אפשרות של מות המנוח ושהיתה לו כוונה להימלט מזירת העבירה. הראיות במשפט זה היה בהן כדי להוכיח ללא ספק סביר שהיתה למערער מודעות לאפשרות גרימת המוות. המנוח נדקר ארבע פעמים בפלג גופו העליון באמצעות סכין בעל להב ארוך. כאמור, שתיים מהדקירות היו עמוקות ושתיהן פגעו במקומות רגישים. המקום בו בוצעו הפגיעות בגופו של המנוח, עצמת הדקירות וריבויין ואופי מכשיר ההמתה היה בהם כדי להעיד במאה עדים על המודעות האמורה. אין מחלוקת בדבר שהיתה למערער כוונה להימלט מזירת העבירה.

הטענה שיש לשקול להטיל על המערער עונש מופחת לא הועלתה בכתב הערעור וגם לגופה לא מצאנו כל ממש.

אנו דוחים את הערעור.