רע"א 5745/98יורם כסלו נ. משה סורוקה

המבקשים מס' 1 ו2- (להלן: כסלו וחזן) והמשיב מס' 1 (להלן: סורוקה) הם בעלי מניות במבקשת מס' 3 (להלן: גאמא). סורוקה הגיש תובענה לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו נגד כסלו, חזן וגאמא בטענה של קיפוח. במהלך הדיון הגיעו הצדדים להסכם פשרה, אשר קיבל תוקף של החלטה. על-פי ההסכם אמור היה סורוקה לרכוש את מניותיהם של כסלו וחזן בגאמא, וזאת בתמורה להחזר הוצאותיו של כסלו בגאמא. כדי להבטיח את רצינות הצעתו הפקיד סורוקה ערבויות בנקאיות בקופת בית-המשפט בסך כולל השווה ל75,000-$. נקבע כי ערבויות אלה ימומשו אם סורוקה לא יעמוד בלוח הזמנים שנקבע לביצוע ההסכם וכי במקרה כזה יעברו מניותיו של סורוקה בגאמא לידי כסלו בתמורה לערכן הנקוב.

על אף ארכה שניתנה לו, לא עמד סורוקה בלוח הזמנים שנקבע לביצוע ההסכם ולא שילם לכסלו את הוצאותיו. המבקשים הגישו איפוא בקשה לבית-המשפט המחוזי למימוש הערבויות ולהעברת מניות סורוקה לכסלו. סורוקה, מצידו, הגיש אף הוא בקשה לבית-המשפט, שבה ביקש ארכה נוספת לביצוע הסכם הפשרה. טענתו של סורוקה הייתה כי התקשרותו בהסכם הפשרה נעשתה על בסיס מצג שווא מצידו של כסלו, שעל-פיו הוקצתה לגאמא קרקע על-ידי משרד המסחר והתעשייה לשם הקמת מפעל, בעוד שבפועל התברר כי לא הוקצתה כל קרקע כזו. סורוקה ביקש איפוא כי תוענק לו ארכה למציאת קרקע חליפית. כשבועיים לאחר מכן, עוד בטרם נדונה בקשת הארכה שהגיש, פנה סורוקה בבקשה נוספת לבית-המשפט המחוזי, שבה טען - גם כן בהתבסס על ההטעיה מצידו של כסלו - כי יש לבטל כליל את הסכם הפשרה.

בית-המשפט המחוזי (השופטת שרה סירוטה) דן ביחד בבקשותיהם השונות של הצדדים. בית-המשפט עמד על הסתירה שבין בקשתו של סורוקה לביטול הסכם הפשרה לבין בקשתו למתן ארכה נוספת לביצוע ההסכם והתמקד אך בבקשה לביטול ההסכם, תוך שהוא קובע כי דבר קיומה של קרקע אשר הוקצתה לשם הקמת המפעל היווה את הבסיס להתקשרות בהסכם הפשרה. בעניין זה קבע איפוא בית-המשפט כי אף אם בעבר ידע סורוקה שהקרקע טרם הוקצתה לגאמא, הרי שבמועד שבו הגיעו הצדדים להסכם הפשרה ביניהם - כ8- חודשים לאחר מכן - יצר כסלו מצג שלפיו העניין הוסדר וכל שנותר לביצוע היה התשלום בעד הקרקע שהוקצתה. מצג זה אף בא לידי ביטוי בתצהיר שהגיש כסלו לבית-המשפט במסגרת ההליכים שהובילו לבסוף להסכם הפשרה. עוד קבע בית-המשפט כי אי-הקצאת הקרקע לא נבעה מהעדר מקורות כספיים למימוש ההקצאה - עניין שאמור היה כביכול לבוא על פתרונו כפועל יוצא של הסכם הפשרה - כי אם כתוצאה מנסיבות חיצוניות שאינן קשורות לביצוע הסכם הפשרה.

מסקנתו של בית-המשפט המחוזי הייתה איפוא כי אף אם סורוקה לא הוכיח הטעייה מצידו של כסלו, הרי שהוא הניח תשתית ראייתית מספקת לקיומה של טעות מצידו שלו, במובן סעיף 14(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג1973- (להלן: חוק החוזים). עוד נפסק כי טעותו של סורוקה לא היוותה אך טעות בכדאיות העסקה, כי אם טעות שיש בה כדי לשמש בסיס לביטול ההסכם, וכי אין מדובר בתקווה לעתיד שנתבדתה או בסיכול החוזה, כי אם בטעות ביחס למצב הדברים העובדתי שהיה נכון ביום כריתת הסכם הפשרה לגבי הקצאת הקרקע. בית-המשפט ביטל איפוא את הסכם הפשרה והורה שלא לממש את הערבויות שהפקיד סורוקה. עם זאת קבע בית-המשפט - מכוח סעיף 14(ב) הנ"ל - כי במידה ונגרמו למבקשים נזקים כתוצאה מן ההתקשרות בהסכם הפשרה יש לחייב את סורוקה לשאת בהם, שכן הלה צריך היה לבדוק בעצמו את מצב הדברים הנכון ביחס להקצאת הקרקע. לפיכך הותיר בית-המשפט על כנה ערבות בנקאית בסך השווה ל25,000-$ שהפקיד סורוקה וקבע את התיק לשמיעת ראיות.

על החלטה זו הוגשה הבקשה לרשות ערעור שבפניי, שבמסגרתה חזרו המבקשים על הטענות שנטענו בפני בית-המשפט המחוזי ולפיהן העובדות בדבר הקצאת הקרקע היו ידועות היטב לסורוקה, הקצאת הקרקע בוטלה אך בשל אי-תשלום הסכומים הנדרשים ולא בשל סיבות אחרות, וניתן היה להשיג הקצאה של קרקע חליפית בתמורה לתשלום סכומים אלה. עוד טענו המבקשים כי הקצאת הקרקע היוותה מרכיב שולי בלבד בהחלטתם של סורוקה והמשקיעים העומדים מאחוריו להשקיע בגאמא, ובוודאי שלא היוותה בסיס להתקשרות בהסכם הפשרה, כפי שסבר בטעות בית-המשפט המחוזי. לטענתם, הסיבה היחידה להגשת הבקשה לביטול הסכם הפשרה נעוצה איפוא בכישלונו של סורוקה להשיג את המימון הנדרש לביצוע ההסכם ובניסיונו למנוע את מימוש הערבויות הבנקאיות שהפקיד, ועל כך תעיד אף הבקשה הסותרת שהגיש להארכת מועד ביצוע ההסכם - בקשה אשר כשלעצמה מונעת מסורוקה לפעול לביטול ההסכם. לבסוף טענו המשיבים כי לנוכח הוראות סעיף 14(ג) לחוק החוזים אין מקום לביטול הסכם הפשרה, שכן ניתן עדיין לקיימו על-ידי מציאת קרקע חלופית.

דין הבקשה להידחות. כאמור, טענותיהם של המבקשים מתרכזות, רובן ככולן, במישור העובדתי ומרביתן אף נטענו בפני בית-המשפט המחוזי ונדחו על-ידיו. לא מצאתי במקרה זה סיבה מיוחדת לחרוג מן הכלל, שלפיו אין ערכאת הערעור מתערבת בקביעותיה העובדתיות של הערכאה שקדמה לה, ולא ראיתי מקום לתת רשות ערעור על בסיס טענות המבקשים.

הבקשה נדחית. אין צו להוצאות.