רע"א 5772/18 עו"ד ערן פלס נ. אורי שריג

1.

מונחת בפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (ע"א 19066-03-17, כב' השופטים ע' רביד, י' שנלר וק' ורדי ) שדחה את ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (ת"א 52451-02-14, כב' השופטת ד' קוברסקי ) בו נדחתה תביעתו של המבקש לקבלת תשלום אשר לטענתו הוא זכאי לו מתוקף הסכם שכר טרחה שנחתם בינו ובין המשיב (להלן: ההסכם ).

2.

במסגרת ההסכם התחייב המשיב לשלם למבקש שכר טרחה בגובה 100,000 ₪ עבור ייצוגו בהליך בוררות בעקבות סכסוך עם אחיו. עוד הוסכם בין השניים כי במידה שיהיה צורך בהליכים משפטיים נוספים לאחר הליך זה (בין במשפט ובין בגישור) שכר הטרחה יעמוד על 400,000 ₪. בפני הערכאות קמא טען המבקש כי הליכים משפטיים אלו אכן התקיימו כך שהוא זכאי להשלמת שכר הטרחה לסכום הנקוב בהסכם. ראשית, הסתמך המבקש על כך שהגיש בקשה לבית המשפט לאשר את פסק הבורר אשר ניתן בהליך הבוררות. שנית, לטענתו של המבקש התקיים הליך גישור בין המשיב לאחיו לאחר מתן פסק הבוררות. אלו, לטענת המבקש, מהווים "הליכים משפטיים" כהגדרת ההסכם ולכן יש בהם כדי לזכותו בשכר טרחה בסך 400,000 ₪.

טענותיו של המבקש נדחו על ידי ערכאות קמא. נפסק כי הגשת הסכם בוררות לאישור בית המשפט, כאשר אישור זה ניתן ללא התנגדות וללא צורך בהתדיינות (כפי שקרה בפועל), אינה נחשבת כהליך משפטי אלא כהליך טכני גרידא. עוד נקבע בבית המשפט המחוזי כי מבחינה עובדתית לא הוצגו ראיות התומכות בכך שהתקיים הליך גישור בין המשיב לאחיו לאחר מתן פסק הבוררות. בנקודה זו טוען המערער לסתירה בין פסק דינו של בית המשפט המחוזי לפסק דינו של בית משפט השלום, אשר מצדיקה לדידו את קבלת רשות הערעור. לטענתו, בית משפט השלום קבע כי התקיימה ישיבת גישור אך זו אינה עולה לכדי "הליך גישור" שמקיים את תנאי ההליכים המשפטיים הקבוע בהסכם, וזאת מכיוון שהיה מדובר בישיבה אחת בלבד. יצוין כי קביעה זו הביאה להצטרפותה של לשכת עורכי הדין (להלן: הלשכה ) להליך הערעור בבית המשפט המחוזי במעמד של ידיד בית המשפט. בבקשתה, טענה הלשכה שעל בית המשפט להסתייג מקביעה לפיה יש לבחון את שאלת התגבשותו של הליך גישור על פי מבחנים כמותיים.

3.

לאחר עיון בבקשה הגעתי למסקנה כי דינה להידחות. בהתאם לתקנה 407א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, לא מצאתי כי בקשה זו מעוררת שאלות משפטיות עקרוניות החורגות מעניינם של הצדדים להליך זה. למעשה, המבקש אף אינו טוען לכך. בפנינו המבקש מלין בעיקר על הסתירה כביכול בין הממצאים העובדתיים של שתי הערכאות קמא. בטענה זו אין ממש. כפי שהובהר בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, צדק בית משפט השלום בכך שקבע, בהסתמך על העדויות בפניו, שלא התקיימה הסכמה לפנות להליך גישור ולכן ממילא הליך זה לא התקיים. משכך, מתייחס בית המשפט המחוזי גם לטענותיה של לשכת עורכי הדין, בבחינת למעלה מן הצורך בלבד, ומסתייג מאמירותיו של בית משפט השלום ביחס למהות הליכי גישור באשר הם. נקודה זו אף מצביעה על כך שהתוצאה של ערכאה קמא אינה גורמת לעיוות דין – התנאי השני הנדרש על מנת להסתמך על תקנה 407א לתקנות סדר הדין האזרחי שאוזכרה לעיל. יוצא איפוא שהמבקש מעוניין שבית משפט זה יתערב בקביעותיהן העובדתיות כפי שהן נקבעו. כלל מושרש הוא שערכאת הערעור תימנע מלהתערב בהכרעות העובדתיות כפי שנקבעו על ידי ערכאת הדיון, אלא במקרים חריגים. לא מצאתי לנכון לחרוג מכלל זה במקרה המונח לפני, על אחת כמה וכמה כאשר מדובר ב"גלגול שלישי" של בקשה זו.

עוד יצוין שלאחר שהונחה בפנינו בקשת רשות הערעור ותשובתו של המשיב לה, הגיש המבקש בקשה למחיקת סעיפים מתשובתו של המשיב, או לחילופין בקשה למתן זכות תשובה למבקש. לאור כל האמור לעיל, מתייתר הצורך בהחלטה בבקשות אלו.

הבקשה נדחית. בנסיבות העניין המבקש יישא בהוצאות ובשכר טרחת המשיב בסך 7,500 ש"ח.