רע"א 5779/07 מוסטפא אלעלמי נ. הפטריארכיה הארמנית בירושלים

1.

פלוני החזיק כדייר מוגן בחנות ברובע הנוצרי בעיר העתיקה של ירושלים. בשנת 1996 נערך הסכם בין פלוני לבין המבקש שבפני, בו הוא מציג עצמו כבעל הבית של החנות, ולפיו פינה פלוני את המושכר תמורת סכום של 45,000 דולר ששילם לו המבקש. שנתיים לאחר מכן השכיר המבקש את החנות בדיירות מוגנת לדייר אחר. משנודעו הדברים למשיבה, פנתה היא בתביעה לבית משפט השלום בירושלים.

בתביעתה טענה כי הבעלות בחנות משותפת לבעלים רבים, כי היא אחד הבעלים (בשיעור של 6.66% מהזכויות), וכי המבקש לא היה רשאי להשכיר החנות (לדייר השני) ללא הסכמתה. על כן תבעה היא את פינוי הדייר השני וסעדים נוספים הקשורים לפעולותיו של המבקש בחנות. המבקש כפר בהגנתו בבעלותה הנטענת של המשיבה בחנות.

בית משפט השלום (כבוד השופט י' ברקלי) קבע בפסק דינו כי המשיבה לא עמדה בנטל הראיה המוטל עליה להוכחת בעלותה (החלקית) הנטענת בחנות, ודחה את התביעה. כבוד השופט ברקלי ציין, כי אין בידו לקבוע ממצאי מהימנות בין עדויות הצדדים, ומסקנתו מתבססת על מסקנת "ברירת המחדל" הנובעת מנטלי הראיה.

המשיבה ערערה על פסק הדין לבית המשפט המחוזי, והערעור התקבל. בית המשפט המחוזי (הנשיאה מ' ארד וכב' השופטים י' עדיאל ומ' מזרחי) בחן את הראיות כפי שהובאו בפני בית משפט השלום, ומצא כי המסקנה המתבקשת מהן הינה כי המשיבה עמדה בנטל הראיה ברמת מאזן ההסתברויות הקבוע לעניין זה בדין.

בית המשפט קמא ציין, כי מאחר והערכאה המבררת ביססה את מסקנתה שלא על בסיס התרשמות וממצאי מהימנות, חל בעניין זה החריג ולפיו ערכאת הערעור תבחן הראיות והעובדות לגופן ותסיק את מסקנותיה מתוכן.

בפני בקשת המבקש לרשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. לטענתו, עדיפה מסקנת בית משפט השלום מתוך הראיות על מסקנת בית המשפט המחוזי. הוא מוסיף וטוען, כי טעה בית המשפט המחוזי בהסיקו הוכחת בעלותה הנטענת של המשיבה אך ורק מתוך כך שעל פי ראיותיה היא היתה שותפה משך עשרות שנים בהחזקת החנות והשכרתה לדייר הקודם. לטענתו,לא די בכך להוכחת זכות בעלות, גם בנכס כמו החנות דנן שהינה מקרקעין בלתי מוסדרים.

2.

לאחר עיון בבקשה ובתגובת המשיבה על נספחיהן, החלטתי לדחות את הבקשה.

החנות שבנדון מצויה במקרקעין שאינם מוסדרים אשר אחת הדרכים להוכחת בעלות נטענת בהן הינה בדרך החזקה רבת שנים. נמצא בראיות, כי על חוזה השכירות המוגנת של הדייר הראשון חתומה המשיבה כאחד מבעלי הנכס. עוד נמצא, כי המבקש היה מודע כל השנים לכך כי בנוסף לו ישנם בעלי זכויות נוספים בחנות.

מטעם המשיבה העידה עדה שגם היא בעלת זכויות בנכס, ובעדותה אישרה כי אכן המשיבה גם היא אחד הבעלים. המבקש בעדותו לא נתן הסבר נאות לעובדות המוכחות הנ"ל. בית משפט השלום קבע כי על אף זאת, משלא הציגה המשיבה מסמכים המעידים על זכויות הקניין שלה בחנות, לא עמדה בנטל הראיה המוטל עליה. בית המשפט המחוזי דחה מסקנה זו, וקבע כי מהצטברות בכל אותן הראיות עמדה המשיבה בנטל הראיה של מאזן ההסתברות.

3.

נימוקי הבקשה שבפני אינם מעלים שאלה משפטית או עקרונית המצדיקה מתן רשות לערעור נוסף ולבירור בגלגול שלישי של הליכי התובענה. המדובר הינו בסופו של דבר במשמעות הנודעת לראיות כפי שהובאו בפני הערכאה המבררת ולמסקנה המשפטית המתבקשת מהם לעניין דיות אותן הראיות לצורך עמידת התובעת (המשיבה) בנטל הראיה של מאזן ההסתברות. דא ותו לא. אין בעובדה שהערכאות קמא נחלקו ביניהם כדי להצדיק מתן רשות לערעור נוסף.

נימוקי הבקשה וטענותיה ממוקדים למעשה כל כולם בעניין הסכסוך הפרטי שבין הצדדים והמסקנות שהתגבשו מהראיות כפי שהובאו על ידם.

לאור זאת, אין מקום למתן רשות לערעור נוסף ואני דוחה את הבקשה.

המבקש ישלם למשיבה הוצאות הבקשה בסכום של 7,500 ש"ח.