רע"א 5794/02 יהודה רונן נ. משרד הבטחון קצין התגמולים

1.ביום 29.7.2001 החליטה ועדת רפואית עליונה (להלן: "הועדה"), הפועלת מכוח חוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט – 1959, בעניינו של המבקש כי יבוטלו לו אחוזי נכות עבור טינטון קבוע. כמו כן נקבע על-ידי הועדה, כי ההפרעה בתיפקוד המיני אצל המבקש היא חלק מן הנכות הנפשית שיש לו, לאמור – הועדה קבעה למבקש 20% נכות בתחום הפסיכיאטרי, ולדעתה ההפרעה המינית כלולה באחוזים האלה.

המבקש ערער על החלטה זו לבית המשפט המחוזי. הוא הלין כנגד עצם ביטול נכות עבור טינטון קבוע שהייתה מוכרת בעבר, וכן על כך שהועדה לא הזהירה אותו, טרם החלטתה, כי בכוונתה לבטל את הנכות האמורה. עוד טען המבקש, כי יש לקבוע לו אחוזי נכות נפרדים בשל ההפרעה בתיפקוד המיני.

2.בית המשפט המחוזי דחה את הערעור. אשר לביטול אחוזי הנכות, ציין בית המשפט שהועדה הסתמכה על דברי המבקש עצמו. לעניין אי-האזהרה, בית המשפט סבר, כי אמנם נכון הדבר שכאשר ועדה רפואית לערעורים רואה אפשרות שהיא תגרע מאחוזי נכות שהיו לנכה, ראוי שהיא תזהיר את הנכה בדבר אפשרות כזו, שמא ירצה לטעון טענות נוספות טרם שהועדה תחליט. אלא שעניינו של המבקש, כך לדעת בית המשפט, שונה משתי סיבות: האחת, כי המבקש עצמו סיפר על שאין לו טינטון קבוע ; שנית, לשאלת בית המשפט מה יכול היה המבקש לטעון בעניין, אילו הוזהר, לא היה תשובה לבא-כוחו של המבקש.

3.המבקש מלין כנגד החלטה זו. לטענתו, אילו הייתה ניתנת לו האפשרות, היה מוכיח כי יש לו טינטון קבוע. הוא מדגיש, כי מעולם לא אמר לוועדה כי אין לו טינטון קבוע. בכך, לדעתו, פגעה הועדה בזכויותיו, בלא שהזהירה אותו טרם עשתה כן. המבקש טוען, כי יש לקבוע לו אחוזי נכות בגין תפקודו המיני. המשיב מתנגד לבקשה.

4.החלטתי לדון בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה.

שתי ועדות רפואיות בחנו את השאלה מה מקור בעיית אין-האונות של המבקש. שתיהן הפעילו את שיקול דעתן הרפואי באופן סביר, והגיעו למסקנה אחת כי הרקע לבעיה הוא נפשי גרידא. המבקש, למעשה, מבקש כי נקבע אחרת. בקשה זו אין לקבל, שכן היא, כאמור, נוגעת לתחום הרפואה ואין היא מעלה שאלה משפטית כלל (ראו: סעיף 12א לחוק הנכים). שונה הדיון לעניין הקביעה כי למבקש אין טינטון קבוע, נראה לי כי מן הראוי היה שלמבקש יהיה את יומו בפני הועדה, ויוכל להעלות בפניה את טענותיו בטרם תתקבל ההחלטה בוועדה. אשר על כן נתקבל הערעור בעניין זה והדיון מוחזר לועדה הרפואית העליונה על מנת שתבחן מחדש את שאלת פגיעתו של המבקש בשמיעתו.

בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.