רע"א 581/00 נילי בן ארי נ. נציבות שרות עובדי המדינה

ב בית המשפט העליון

בירושלים

עש"מ 581/00

בפני: כבוד השופט י' זמיר

המערער ת : נילי בן ארי

נגד

המשיב ה : נציבות שרות עובדי המדינה

ערר על גזר הדין של בית הדין המשמעתי של עובדי המדינה בחיפה בתיק בד"מ 95/99 מיום 15.12.99 שניתן על ידי כבוד השופטים ר' פלד, נ' טל ור' בוחניק

תאריך הישיבה: י"ח באדר א' התש"ס (24.2.00)

בשם המערערת: עו"ד דלית פררו

בשם המשיבה: עו"ד מיכאל קרשן

פסק-דין

1.נילי בן ארי (להלן: המערערת) עבדה כפקידת מיון ברשות הדואר במשך 18 שנים. ביום 21.2.99 הורשעה המערערת, על פי הודאתה, בת"פ 4181/97 בבית משפט השלום בתל-אביב-יפו, בעבירות של גניבה בידי מורשה וברישום כוזב במסמכי תאגיד. על פי כתב האישום במהלך שנת 1994 גנבה המערערת סך של 61,500 ש"ח מקופת סניף הדואר אותו ניהלה באותה עת. בכדי לטשטש את מעשה הגניבה זייפה המערערת את רישומי הקופה. בית המשפט השית על המערערת עונש של שלושה חודשי מאסר בפועל שירוצו בעבודות שירות ותשעה חודשי מאסר על תנאי.

2.בעקבות הרשעתה בפלילים הוגשה נגד המערערת תובענה לבית הדין למשמעת של עובדי מדינה. בית הדין הרשיע את המערערת בעבירות של התנהגות שאינה הולמת עובד מדינה (לפי סעיף 17(3) לחוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ג1963-) והרשעה בעבירה שיש עמה קלון (לפי סעיף 17(6) לחוק זה. על יסוד ההרשעה הטיל בית הדין על המערערת את אמצעי המשמעת הבאים: פיטורים לאלתר ללא פיצויי פיטורין ופסילה לצמיתות לעבודה ברשות הדואר. את גזר הדין נימק בית הדין כלהלן:

"בית הדין סבור כי מעשיה של ה[מערערת] חמורים כשלעצמם גם אם הינם אפיזודה חד-פעמית במהלך שנות עבודתה של ה[מערערת] וגם אם אינה עובדת בכירה. אין הדעת סובלת כי עובד ציבור האמון על קבלת כספים מהציבור ישלח בהם ידו, יהיו נסיבותיו האישיות אשר יהיו.

מצבו האישי והכלכלי הקשה של עובד ציבור אינו מפחית מחומרת המעשה, ואינו מהווה שיקול למידת העונש שעל בית הדין לשקול בבואו לגזור את הדין.

נכון הוא, שבית המשפט הפלילי הגוזר עונשו של נאשם בעבירות שהורשעה בהן ה[מערערת] שוקל לא רק את הערך הכספי של הגניבה ואת נסיבותיה אלא גם את הנסיבות האישיות של הנאשם.

שיקולים אלה אינם עומדים בפניו של בית הדין למשמעת בבואו להטיל את אמצעי המשמעת על עובד ציבור שסרח. בפני בית הדין עומד התפקיד הציבורי שה[מערערת] היתה חלק ממסגרתו, ומידת הפגיעה שנגרמה ע"י ה[מערערת] לשירות הציבורי.

אין ספק כי במעשיה של ה[מערערת] יש פגיעה חמורה באמון של הציבור כלפי משרתיו ויש להגיב בחומרה כלפי הפרת האמון המבוססת על השחתת המידות של עובד הציבור. ה[מערערת] לא רק ששלחה ידה בכספי ציבור, אלא הוסיפה חטא על פשע בכך שניסתה להעלים את הגניבה על ידי ביצוע עבירה נוספת של זיוף רישומי הקופה".

3.על החלטת בית הדין למשמעת הוגש ערעור זה. באת-כוח המערערת טוענת רק לעניין ההחלטה לשלול מן המערערת את פיצויי הפיטורין. לטענתה, שגה בית הדין בקובעו כי בדין המשמעתי אין ליחס חשיבות כלשהי לנסיבותיו האישיות של הנאשם. מעשיה של המערערת היו מעידה חד-פעמית אשר נבעה ממשבר בו היתה שקועה. כיום היא מביעה חרטה על מעשיה ומבקשת את רחמי בית המשפט. בעלה של המערערת נפגע קשה בתאונת דרכים וכעת הוא נכה במאה אחוז ואינו עובד. המערערת מטופלת בשני ילדים קטנים ועול פרנסת המשפחה כולה מוטל על כתפיה. אין לה נכסים ותלויות ועומדות נגדה שתי תביעות אזרחיות, האחת של רשות הדואר והשניה של חברת הביטוח (בתביעת סוברגציה), להשבת הכספים שגנבה המערערת. סך כל התביעות נגדה עומד כיום (עם תוספת רבית והצמדה) על 150,000 ש"ח. באת-כוח המערערת ביקשה כי בית המשפט יורה על תשלום של פיצויי הפיטורין, ולו רק על חלקם, על מנת שהמערערת תוכל להשיב מכספים אלה לרשות הדואר ולחברת הביטוח את הכסף המגיע להם. עוד ציינה באת-כוח המערערת כי מארבע משכורותיה האחרונות של המערערת קוזז סכום של 1000 ש"ח, בכל פעם, לתשלום חובה של המערערת לרשות הדואר.

4.מנגד, טען בא-כוח המשיבה כי אין מקום להתערב בהחלטת בית הדין למשמעת. המעשים בהם הורשעה המערערת הם חמורים ביותר ואין בעונש שהוטל על המערערת משום חריגה מן העונש אשר בית הדין למשמעת נוהג להטיל במקרים מסוג זה. לגרסתו, אין מדובר במעידה חד-פעמית אלא בהתנהגות נמשכת בשנת 1994. עוד ביקש להבהיר כי תאונת הדרכים שארעה לבעלה של המערערת ארעה לאחר ביצוע מעשי הגניבה. בא-כוח המשיבה ציין שעד ליום זה המערערת טרם החלה להשיב את הכספים שגנבה, למעט אותם סכומים שהורדו ממשכורתה, וגם זאת במסגרת עיקול שהטיל בית המשפט לבקשת רשות הדואר. עם זאת, כפי שבא-כוח המשיבה הודיע במהלך הדיון, המדינה היתה מוכנה לשקול אפשרות של תשלום חלק מפיצויי הפיטורין למערערת, אילו הגיעה מערערת להסדר עם רשות הדואר ועם חברת הביטוח בדבר החזרת הכסף שגנבה. אך משנתברר כי המערערת אינה מסוגלת, מבחינה כלכלית, להגיע להסדר כזה, לא נותר לי אלא לפסוק את הדין בערעור.

5.דומני, כי באומרו שבהליך משמעתי אין לקחת בחשבון את נסיבותיו האישיות של נאשם, התכוון בית הדין למשמעת לומר כי בנסיבותיו של מקרה זה אין בנסיבות האישיות שפורטו לפניו כדי למנוע אמצעי משמעת חמורים. אכן, נסיבותיו האישיות של נאשם הן שיקול ענייני גם בהליך משמעתי. אולם מה הן הנסיבות המיוחדות במקרה שלפנינו? כפי שהובהר במהלך הדיון, מעשה הגניבה קדם לתאונה בה נפגע בעלה של המערערת ולמצב הנפשי הקשה אשר פקד אותה עקב כך. גם אם כיום המערערת מתחרטת בכנות על מעשה הגניבה, ראוי לציין כי עד היום היא לא יזמה החזרת הסכום שנגנב, ולו רק בשעורין, כפי יכולתה. בנסיבות אלה אמצעי המשמעת שהוטלו על המערערת אינם חורגים באופן מהותי מאמצעי המשמעת שמקובל להטיל במקרים מעין אלה.

כידוע, בית משפט זה אינו נוטה להתערב באמצעי המשמעת המוטלים על ידי בית הדין למשמעת, אלא אם יש בהם חריגה מהותית מן המקובל או עיוות דין מבחינה אחרת. במקרה שלפנינו, על אף מצבה הקשה של המערערת, אין אמצעי המשמעת שהוטלו עליה מצדיקים את ההתערבות של בית משפט זה.

אי לכך הערעור נדחה.