רע"א 5821/15 האגודה המאוחדת של המאמינים האתיופים נ. בנימין ביבי

א.

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט הבכיר צ' סגל ) בע"א 11857-04-15 מיום 20.7.15, במסגרתה נדחתה בקשת עיכוב ביצוע פסק-דינו של בית משפט השלום בירושלים (השופטת ד' פיינשטיין ) בת"א 10265/09 מיום 28.1.15. במוקד הבקשה, צו פינוי שהוצא

לעמותה שהיא דיירת מוגנת בגין אי-תשלום שכר דירה.

רקע והליכים קודמים

ב.

המבקשת היא עמותה רשומה שמטרתה לסייע בדרכים שונות לחברי הקהילה האתיופית-נוצרית בארץ (להלן האגודה ). האגודה שכרה מהקיסרות האתיופית, כדיירת מוגנת, דירת שלושה חדרים ברחוב דבורה הנביאה בירושלים (להלן הנכס ). הקיסרות האתיופית באה אל קצה בשנת 1974 בעקבות הפיכה קומוניסטית שהדיחה את הקיסר היילה סלאסי ותפסה את מוסרות השלטון. נציין בקצרה, כי התקיים מאבק משפטי בין ממשלת אתיופיה לבין עזבון הקיסרות בנוגע לבעלות על הנכס, ובסופו הוכרע כי הוא שייך לעזבון הקיסרות (ראו ת"א (י-ם) 4266/02 הרפובליקה הדמוקרטית של אתיופיה נ' עזבון המנוחה וזירו מנאן אספאו (2006)).

א.

בשנת 2007 רכש המשיב את הנכס, כמו גם את שאר הדירות בבנין, מעזבון הקיסרות. ביום 13.10.09 הוגש כתב תביעה מטעם המשיב לפינוי האגודה מהנכס. ביום 28.1.15 הכריע בית משפט השלום לטובת המשיב, וקבע כי יש לפנות את האגודה מן הנכס בגין אי תשלום שכר-דירה משך שנים רבות. בית המשפט החליט שאין למנוע את פינוי האגודה משיקולי צדק, תוך שצוין כי הנכס אינו משמש כדירת מגורים. ביום 12.4.15 הגישה האגודה הודעת ערעור בבית המשפט המחוזי; זאת באמצעות בא-כוח חדש. ביום 12.7.15 דחה בית המשפט המחוזי את בקשת האגודה לעיכוב הפינוי עד להכרעה בערעור, תוך שצוין כי הנכס אינו משמש כדירת מגורים. ביום 19.7.15 הגישה האגודה "בקשה מתוקנת לעיכוב ביצוע פסק דין" ובה נטען לראשונה, כי בנכס מתגוררת משפחה מזה כשני עשורים. ביום 20.7.15 דחה בית המשפט את הבקשה, שכן מדובר בתשתית ראייתית חדשה אשר אין מקום לדון בה בערכאת ערעור. מכאן בקשת רשות הערעור. ביום 30.8.15 ניתנה על-ידי החלטה המורה למשיב להגיב לבקשת רשות הערעור, וכן עוכב הפינוי ארעית עד להכרעה בבקשה לגופה.

בקשת רשות הערעור

ב.

בא-כוח האגודה טען, כי לאחר החלטת בית המשפט המחוזי מיום 12.7.15 הדוחה את בקשת עיכוב הביצוע, קבע פגישה בנכס עם נציגי האגודה. לטענתו, הופתע לגלות במהלך הביקור בנכס כי במקום מתגוררת משפחה, כנמסר, משך כעשרים שנה. כששאל את נציגי האגודה לפשר העניין – כך הטענה – נמסר לו, כי איש לא שאל אותם בנוגע לכך. לבקשת רשות הערעור צורפו צילומי תעודות הזהות של חברי המשפחה אשר נטען כי גרה בנכס. בצילומים ניתן לראות שהכתובת בתעודות הזהות זהה לכתובת הנכס. עוד צורפו חשבונות חשמל ומים, אשר נטען כי גובה החוב בהן מוכיח שהנכס שימש למגורים, ולא רק למפגשים קבוצתיים פעמיים בחודש – כפי שנטען בפני הערכאות הקודמות. האגודה מפנה הן לפסק-הדין של בית משפט השלום והן להחלטת בית המשפט המחוזי לדחות את בקשת עיכוב הביצוע, וטוענת כי יש לאפשר הצגת ראיות חדשות שישנו מהותית מן ההחלטות שהתקבלו. כן נטען, כי שגה בית משפט השלום בקביעתו לפיה האגודה לא שילמה את שכר-הדירה. לטענתה, שכר הדירה הופקד בחשבון הבנק של המשיב.

ג.

מטעם המשיב נטען, כי אין מקום לקבלת ראיה חדשה במסגרת בקשה לעיכוב ביצוע. בנוסף, כך נטען, אין בסיס לקבלת ראיות חדשות אף אם היתה מוגשת בקשה מתאימה לכך. עוד נטען, כי הראיה החדשה אינה מוכיחה את מגורי משפחה בנכס, וישנן מספר ראיות סותרות לכך. לטענת המשיב, גם אם נקבל את הראיה הרי שאין בה כדי לשנות מהותית את החלטות הערכאות הקודמות שכן החוזה בינו לבין האגודה אוסר על שכירות משנה; קרי, ככל שאכן גרה במקום משפחה, הרי שמדובר בהפרת חוזה שמהוה כשלעצמה עילה לפינוי.

הכרעה

ד.

עיינתי בבקשת רשות הערעור, בהחלטות השיפוטיות ובנספחים, ואיני רואה מקום להיעתר לה. בית משפט זה ישקול מתן רשות ערעור כאשר הבקשה מעלה שאלה משפטית עקרונית החורגת מן העניין הקונקרטי הנידון, או כאשר ההכרעה בבקשה נדרשת לשם מניעת עיוות דין חמור. לא כך במקרה שבפנינו. הבקשה, מעצם מהותה, מתמצית בעניינה הקונקרטי של האגודה והדיון בה מצריך מערכת הוכחות שגלגול שלישי אינו מקומן. מעבר לנדרש, אתיחס בקצרה לטענות האגודה.

ה.

במהותה, בקשת האגודה היא בקשה להוספת ראיה. תקנה 457(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 קובעת כך:

"בעלי הדין בערעור אינם זכאים להביא ראיות נוספות, בין בכתב ובין בעל פה, לפני בית המשפט שלערעור, ואולם אם בית המשפט שבערכאה קודמת סירב לקבל ראיות שצריך היה לקבלן, או אם בית המשפט שלערעור סבור שכדי לאפשר לו מתן פסק דין, או מכל סיבה חשובה אחרת, דרושה הצגת מסמך או חקירת עד, רשאי בית המשפט שלערעור להתיר הבאת הראיות הנוספות".

הלכה פסוקה היא, כי אין ערכאת הערעור מקבלת ראיה שלא הוצגה בערכאה הדיונית, כאשר ניתן היה לגלות אותה בשקידה ראויה (ע"א 3911/01 כספי נ' נס , פ"ד נ"ו(6) 752, פסקה 13 לפסק-דינה של השופטת שטרסברג-כהן (2002); ע"א 4921/12 איש חירם בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ , פסקה 9 לפסק-דינה של השופטת חיות (2014); להרחבה ראו ח' בן-נון וט' חבקין הערעור האזרחי 387 (מהדורה שלישית, 2012) ). דברים אלה שאובים מנסיון החיים ומן השכל הישר; כיצד יתכן כי המנהל הליך שכל כולו פינוי, אינו מעלה טענה עובדתית מרכזית ביותר בכגון דא, קיומם של דיירים בנכס? ואם נכון סיפור הדיירים, האם לא היה באפשרות האגודה, לגלות, בשקידה מינימלית, את הדבר – אשר נמצא בליבם של הליכים משפטיים המתנהלים מאז שנת 2009? התשובה אינה יכולה להיות חיובית. בנוסף, ומבלי לטעת מסמרות, ככל שאכן גרה משפחה בנכס – הדבר אינו פועל בהכרח לטובת האגודה, שכן מדובר לכאורה בהפרת חוזה כפי המשיב. דומני, שלא בכדי הצהיר בא-כוח האגודה דאז בבית משפט השלום כי "לגבי הטענה שגר מישהו בנכס – זו טעות ואני מוכן שבית המשפט יבוא לביקור במקום" (פרוטוקול הדיון מיום 15.9.13, עמוד 5 מול שורה 22). על פניהם, הדברים אינם מתיישבים עם טענתה הנוכחית של האגודה, לפיה הימצאות המשפחה בנכס לא הועלתה מפאת אדישות וחוסר הכרה של רזי ההליך השיפוטי. יש בכך לכאורה אף משום השתק שיפוטי (רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון והשקעות בע"מ , פ"ד נ"ט(6) 625 (2005)). ברי גם, כי טענת האגודה – המוגשת ללא התייחסותו של בא-כוחה דאז – לוקה בחסר בהקשר אחרון זה. לבסוף, תיזכר גם חוות דעתו של שמאי מומחה מטעם בית משפט השלום שביקר בנכס ב-25.5.13 וקבע כי "התאמת היחידה לדירת מגורים מחייבת שיפוץ יסודי" (עמ' 12 לחוות דעתו מחודש יוני 2013); כיצד מתיישב הדבר עם מגורים? חידה היא איפוא, בלי שאטע מסמרות.

ו.

באשר לטענות לגופו של עניין, אין מקום בהליך זה להתערב בהכרעתו העובדתית של בית משפט השלום, התלויה ועומדת בערעור בפני בית המשפט המחוזי, לפיה האגודה לא הפקידה את שכר הדירה בחשבון הבנק של המשיב. כאמור, הדברים נמצאים בפני בית המשפט המחוזי ונתונים לשיקול דעתו. ובסופו של יום, אם יתקבל ערעור האגודה – ואיני מביע כל דעה כמובן – לא ננעלו דלתי סעדים.

ז.

אין איפוא מקום להיעתר לבקשה.