רע"א 5838/18 אברהם מיכל נ. רשות הפיתוח במובן חוק רשות הפיתוח

1.

מונחת בפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (ע"א 12515-06-16, כב' השופטים מ' נד"ב, ש' בורנשטיין, א' רבינוביץ ' ברון ) אשר בגדרו נדחה ערעורם של המבקשים על פסק דינו של בית משפט השלום בכפר סבא (ת"א 23852-05-13, כב' השופט א' נבו ) שקיבל את תביעתה של המשיבה כנגד המבקשים לסילוק יד ממקרקעין ולקבלת דמי שימוש ראויים.

2.

המבקשים הם כולם בני משפחה אחת המתגוררת במושב בית דגן במקרקעין הידועים כגוש 6075, חלקה 228. בבית משפט השלום נקבע כי מבקשת 1, אשר מתגוררת בקרקע מתוקף הסכם שכירות מוגנת משנת 1981 (להלן:

החוזה ) , ביצעה הפרה יסודית של החוזה בכך שלאורך השנים הוסיפה לדירתה 124 מ"ר ללא היתר בכתב, כדרישת החוזה. לכן, החוזה מאפשר למשיבה לבטלו ולדרוש את פינוי הנכס. ביחס למבקשים 7-3, שהיו שותפים לתהליך הבניה ואף עברו להתגורר במבנים שנבנו בקרקע, נקבע כי אין להם כל זכות חוקית בקרקע ושהם בגדר פולשים המחזיקים בה שלא כדין. לאור זאת, נקבע שגם הם עליהם לפנות את המקרקעין.

בית המשפט המחוזי דחה ברובו את ערעורם של המבקשים תוך קביעה שמבקשת 1 תהיה זכאית לסעד מן הצדק ושלא תפונה מן הדירה על אף קיומה של עילת פינוי. סעד זה הותנה בכך שתוספות הבנייה יהרסו, ובכך שהמבקשת תפצה את המשיבה ותשלם דמי שימוש ראויים בקרקע, וכל אלו תוך תקופה של שישה חודשים. בנוסף, דחה בית המשפט המחוזי את בקשתם של המבקשים להוספת ראייה בשלב הערעור. בקשתם הייתה לזמן לעדות את ראש מועצת בית דגן לשעבר וכן לצרף מסמכים שיעידו על המדיניות שנהגה לאורך השנים ביחס לפינוי דיירים. לטענם לא בוצע פינוי זמן רב וכשזה נעשה היה זה כנגד פיצוי או דיור חלופי. בדחיית הבקשה נקבע שקבלת הראיה תחייב את שינוי כתב ההגנה כך שיכלול טענת אפליה או אכיפה בררנית. היות ואלו לא נטענו בכתב ההגנה, והיות ולא הוסבר מדוע ראיות אלו לא הוצגו בפניי בית משפט השלום נקבע שאין מקום לקבלן.

3.

בבקשתם טענו המבקשים כי טעה בית משפט קמא בהחלטתו שלא לקבל את הראיות החדשות שצירופן התבקש. לטענתם, היותו של המקרה חריג ועוסק בפינויים מבית המגורים שלהם מצדיק את קבלת הראיות לאור תקנה 457(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד 1984, המאפשרת הבאת ראיות חדשות בשלב הערעור בין היתר "מכל סיבה חשובה אחרת". בנוסף, חוזרים המבקשים על טענותיהם לפיהן המשיבה ידעה מזה זמן רב על תוספות הבניה שנערכו בקרקע ועל כך שמשיבים 7-3 מתגוררים בה, מה שמהווה הסכמה שבשתיקה למצב זה וויתור על זכות התביעה בנידון.

לאחר שעיינתי בבקשה כפי שהוגשה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות לפי תקנה 407א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. אכן, מדובר בתוצאה לא קלה מבחינתם של המבקשים אשר נאלצים לעזוב את ביתם לאחר עשרות שנים. עם זאת, לא מצאתי שבקשה זו מעוררת שאלות משפטיות עקרוניות החורגות מעניינם של הצדדים באופן המצדיק התערבות של בית משפט זה בבקשה בגלגול שלישי. בקשה זו מתמקדת בגדרו של המקרה הספציפי העוסק בחלקת קרקע מסוימת ובזכויות החלות בה. אך לנוכח התוצאה והשלכותיה על המבקשים לא אסתפק בראייה פורמלית של ההליך. לכן, בהקשר זה יצוין שהפסיקה עמדה בעבר על כך שמי שלא הצליח להראות כי קיימת לו זכות במקרקעין – וכך המצב בענייננו – לא יוכל להיתלות בטענת שיהוי כנגד הרשות, אף במקרים בהם זו התעכבה באכיפת זכויותיה בקרקע שנים רבות. זאת, בכדי שלא יימצא בית המשפט נותן יד לפלישה למקרקעי הציבור והחזקה בהם שלא כדין (ראו ע"א 3846/13 מדינת ישראל מינהל מקרקעי ישראל נ' היפר-חלף , פס' לא, וההפניות שם).

נוסף על כך, המבקשים קיבלו את יומם בבית המשפט, בשתי ערכאות, תוך שניתנה להם ההזדמנות לטעון את טענותיהם וזאת אף ביחס לבקשתם לצירוף ראיות חדשות. גם ביחס להחלטה זו יצוין כי לא נפל פגם בהחלטת בית משפט קמא. צירוף הראיות המתבקשות הצריך למעשה את הוספתן של טענות חדשות בשלב הערעור. הכלל במקרה זה הוא כי לא יותר לבעל דין לטעון טענות חדשות בשלב זה אלא אם הונחה התשתית העובדתית עבור טענות אלו בערכאה הקודמת. במקרה זה לא טענו המבקשים לאפליה או אכיפה בררנית בבית משפט השלום וממילא לא הונחה תשתית עובדתית הרלוונטית לכך (ראו עניין היפר-חלף שאוזכר לעיל, פס' טז) . אף לא השתכנעתי על פני הדברים כי הראיות החדשות היו מביאות לתוצאה אחרת שכן היעדר קיומה של זכות עדיין נותר נתון המלווה את המקרה.

סוף דבר, הבקשה נדחית. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.