רע"א 5838/97 זכריה סיאני נ. "חלמיש" חברה ממשלתית

1.המשיבה הגישה נגד המבקש תביעה לסילוק ידו מנכס מקרקעין ( להלן: הקרקע ). בית משפט השלום נעתר למשיבה, והורה על סילוק יד המבקש מהקרקע. המבקש ערער על פסק הדין לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי הגיע למסקנה, שהמשיבה לא הוכיחה את זכויותיה בקרקע. כן החליט לעשות שימוש בהוראות תקנה 455 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, והורה על החזרת הדיון לבית משפט השלום, תוך שהוא מאפשר לבעלי הדין להביא בפני בית משפט השלום את ראיותיהם לעניין הזכויות בקרקע. על פי הוראות בית המשפט המחוזי, על בית משפט השלום לקבוע בפסק דין משלים אם זכויות המשיבה בקרקע הוכחו, ולאחר מכן יוחזר התיק אל בית המשפט המחוזי להמשך הדיון בערעור.

2.המבקש תוקף את החלטת בית המשפט המחוזי, אשר כונתה על ידי בית המשפט "פסק דין". הוא תוקף, בעיקר, את אותו חלק של הנמקת ההחלטה, על פיו ראוי היה לעשות שימוש בהוראות תקנה 455 כדי למנוע פגיעה באינטרס ציבורי, בהתחשב בכך שמיוחס למבקש שהוא השתלט שלא כדין על אדמת ציבור.

3.דין הבקשה להדחות. ראשית, החלטת בית המשפט המחוזי נשוא בקשה זו אינה פסק דין אלא החלטה אחרת, שהרי הדיון אמור לחזור אל בית המשפט המחוזי, ורק אחר כך הוא אמור ליתן את פסק דינו (ע"א 463/64 עזריאל נ' ויגלר , פ"ד יט(1) 629, 623). בנסיבות אלה, כשלמבקש שמורה האפשרות לפנות בבקשת רשות ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי כשיינתן (לאחר שיחזור אליו התיק על פי האמור בהחלטתו), אין הצדקה ליתן רשות ערעור על החלטתו נשוא בקשה זו.

לכך יש להוסיף, כפי שעולה הדבר מפסק דינו של בית משפט השלום, שניתן היה להבין את התנהגות הצדדים עד שלב הסיכומים בבית משפט השלום כך, שאין מחלוקת באשר לזכויות המשיבה בקרקע. אכן, בתצהיר המבקש אשר היווה את כתב הגנתו, מופיעה הכחשה "מחוסר ידיעה" של זכויות המשיבה בקרקע. אך נוהל משא ומתן על ידי המבקש עם המשיבה, כמי שלה הזכויות בקרקע, והצדדים התמקדו במהלך הדיון בבית משפט השלום בשאלת גבולות השטח בו השיג המבקש את גבול המשיבה.

על רקע עובדות אלה, הנני סבור, שגם לגופו של עניין, אין להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי כאמור.

הבקשה לרשות ערעור נדחית. המבקש ישא בהוצאות המשיבה בסך 10,000 ש"ח.