רע"א 5839/12 יעקב לוי נ. רשות המוסמכת לצורך חוק "רדיפות הנאצים התשי''ז -1

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו (כב' השופטות אסתר קובו, עפרה צ'רניאק, גיליה רביד), בע"ו 52258-11-10 שניתן ביום 12.7.12.

1.

המבקשים, אח ואחות ילידי סופיה שבבולגריה שגורשו בתקופת השואה מעירם, הגישו ערר לועדת הערר על פי חוק נכי רדיפות הנאצים, התשי"ז-1957 (להלן: חוק נכי רדיפות הנאצים ), בגדרו טענו המבקשים שהמשיבה שגתה בחישוב ההפרשים המגיעים למבקשים בגין התגמולים שקיבלו למפרע מכוח חוק הקצבאות (פיצוי בעד איחור בתשלום), התשמ"ד-1984 (להלן: חוק הקצבאות ), וזאת בהתייחס לתקופה בין השנים 2008-1999. המחלוקת נתגלעה סביב השאלה האם על המשיבה לשלם את ההפרשים לפי שיעור הגמלה המעודכן לשנת 2007, כגרסת המשיבה, או לפי שיעור גמלה גבוה יותר, שנקבע בעקבות דוח ועדת דורנר, המעודכן לשנת 2008, כטענת המבקשים. ועדת הערר קיבלה את הערר אך באופן חלקי וקבעה כי התשלום הרטרואקטיבי ששולם עובר לאימוץ ההמלצות של ועדת דורנר, בשנת 2007 (תשלום המתייחס לשנים 2005-2007) שולם על-ידי המשיבה כדין לפי השיעור הנמוך יותר. אולם, באשר לתשלום הרטרואקטיבי בגין השנים 1999-1995 ששולם בפועל בשנת 2008 נקבע כי על המשיבה לשלם למבקשים את הגמלה לפי השיעור הגבוה יותר, בהתאם להמלצות דוח ועדת דורנר. בהחלטת ועדת הערר נקבע כי ההפרשים ישולמו למבקשים עד ליום 1.12.2010, ואכן בחודש נובמבר 2010 העבירה המשיבה את ההפרשים למבקשים. באוקטובר 2011 הגישו המבקשים ערעור על החלטת ועדת הערר לבית המשפט המחוזי, שם טענו כי ההפרשים ששולמו להם על-ידי המשיבה בעקבות ההחלטה של ועדת הערר נמוכים מהחישוב שערך רו"ח מטעמם. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור תוך שהוא מציין כי המבקשים חזרו על הטענות שהועלו בפני ועדת הערר, וכי מן הראוי לאמץ את קביעתה של ועדת הערר אודות עקרון חישוב ההפרשים. על החלטה זו מוגשת בקשת רשות הערעור שבפניי.

2.

בבקשה נטען כי בית המשפט המחוזי נקלע לכלל טעות ופסק הדין שניתן על-ידו מתייחס לטענות שונות מאלה שהעלו בפניו המבקשים. לטענת המבקשים, בעוד שבהודעת הערעור נטען כי המשיבה לא יישמה נכונה את פסק הדין שנתנה ועדת הערר, וכן כי על התשלומים ששולמו בפועל רק בנובמבר 2010 לשאת ריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961 (להלן: חוק ריבית והצמדה ); הרי שבית המשפט המחוזי סבר כי הערעור מוגש על החלטת ועדת הערר גופא ודן בו בהתאם. עוד מעלים המבקשים טענות שונות בנוגע להתנהלותה של המשיבה בעניינם.

3.

בתגובת המשיבה נטען כי הבקשה אינה מעלה כל שאלה משפטית עקרונית ומשכך אינה מצדיקה מתן רשות ערעור "בגלגול שלישי". לגופו של עניין נטען כי לא היה על המשיבה לשלם למבקשים פיצוי בגין איחור בתשלום לפי חוק ריבית והצמדה, שכן, לפי סעיף 8 לחוק הקצבאות, חוק ריבית והצמדה אינו חל על הקצבאות המשולמות מכוח חוק נכי רדיפות הנאצים, אלא שהפיצוי בגין איחור בתשלום מתבצע לפי מנגנון אחר הקבוע בחוק הקצבאות. לטענת המשיבה, הפיצוי ששולם למבקשים חושב בהתאם להוראות החוק בנושא. בהקשר זה נטען כי המשיבה שילמה עד חודש נובמבר 2010 את כל ההפרשים המגיעים למבקשים מכוח חוק הקצבאות, לרבות התוספת שנוצרה בעקבות המלצותיה של ועדת דורנר, בהתאם להחלטת ועדת הערר. בנוסף, חולקת המשיבה על טענת המבקשים וטוענת כי הערעור שהגישו המבקשים לבית המשפט המחוזי תקף לא רק את יישום ההחלטה של ועדת הערר על-ידי המשיבה אלא גם את ההחלטה עצמה, במובן זה שועדת הערר לא פסקה לטובת המבקשים את תשלום הפיצוי לפי חוק ריבית והצמדה. כן מטעימה המשיבה כי מרבית הפיצויים שולמו למבקשים לפנים משורת הדין, וזאת ממספר סיבות המפורטות בתגובת המשיבה. יצוין כי

4.

אבהיר כי הבקשה שלפניי אינה מצדיקה מתן רשות ערעור לבית משפט זה, שכן הבקשה תחומה בעובדותיו של המקרה הנידון וההכרעה בה אינה מעוררת שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). זאת, מכיוון שהבקשה נסובה סביב שאלה עובדתית ספציפית הנוגעת לאופן חישוב הפיצויים בגין איחור בתשלום על-ידי המשיבה. יחד עם זאת, לא מן הנמנע להתייחס לאי הבנה שנוצרה במקרה דנן. בין אם המבקשים תקפו בבית המשפט המחוזי את עצם ההחלטה של ועדת הערר, כטענת המשיבה, ובין אם התייחסו אך ליישומה של החלטה זו על-ידי המשיבה, כטענת המבקשים, עולה מהבקשה שלפניי כי מבחינה מהותית ערעור המבקשים לבית המשפט המחוזי נועד לתקן את טעות המשיבה באופן חישוב הפיצויים ששולמו למבקשים מכוח החלטת ועדת הערר. ברי כי במקרה זה היה על המבקשים לפנות בשנית לועדת הערר במסגרת המועדים הקבועים בחוק, כדי להשיג על יישום החלטתה הקודמת על-ידי המשיבה, וממילא לא היה מקום להגשת ערעור לבית המשפט המחוזי.

5.

בשולי הדברים אציין כי לא מצאתי ממש בטענות המבקשים הנוגעות להתנהלות המשיבה בעניינם. מתגובתה המפורטת של המשיבה, ומהמסמכים המצורפים אליה, עולה כי המשיבה קיימה בעניין המבקשים הליכים רבים, שקלה שיקולים רלוונטיים וביססה עליהם את החלטותיה. לא אדרש לשאלה אם נפלו בהחלטות אלה שגגות, משפטיות או חשבונאיות, אך ניכר בעליל כי לא מדובר בהתנהלות בלתי ראויה, כטענת המבקשים. לעומת זאת, באשר לטענותיהם הספציפיות של המבקשים הנוגעות לאופן חישוב הפיצויים, הרי שדינם היה להתברר בועדת הערר, ואין מקום לבוחנן במסגרת ערעור "בגלגול שלישי".

6.

יחד עם זאת, רואה אני, בנסיבות המיוחדות והחריגות של העניין, לאפשר למשיבים להגיש ערר לועדת הערר על אופן חישוב תוספת הפיצוי ששולמה למבקשים מכוח מסקנות ועדת דורנר בהתחשב בעובדה שהיא שולמה בפועל בנובמבר 2010. זאת, בין היתר בשים לב לכך שבשל בחירת מסלול משפטי שגוי טענות המבקשים הנוגעות ליישום החלטת ועדת הערר על-ידי המשיבה לא התבררו עד כה לגופן באף ערכאה שיפוטית.

הבקשה, איפוא, נדחית. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.